זקן אהרן חלק ב רט

שטר והתחייבו לקיים כפי הפס"ד אין צורך תו לקנין אחר וכמ"ש הרמ"א בחו"מ סי' מ"ב, ומכל הלין נראה פשוט דהפסק דין הוא בתוקפו ואין לשנותו בשום אופן ואין מועיל כלל חזרת הב"ד, והוא הדבר שאמרתי מראש עד שאתם שואלים אם יש כח בידכם להוציא הפסק לאחר שהצדדים הראו סימנים של חזרה וביטול. דזה א"צ לפנים ופשוט שחזרתם אין מועיל והפסק דין הוא בתוקפו. שאלוני ביותר אם רשאים אתם הדיינים להשתמט מלהגיד הפסק ולא להזדקק להם עוד, ולדעתי גם אתם הב"ד אינכם רשאים בשום אופן להשתמט אפי' כשהבע"ד הם אלמים אלא מחויבים לגמור הדין שכבר נזדקקתם ולהוציא הפס"ד, דהרי כל רב ואב"ד בעירו ודיין קבוע וממונה לרבים מחויב להזדקק תמיד וכמבואר בחו"מ סי' א', ואפי' דייני הצירוף שאינם קבועים אפ"ה כיון ששמעו הטענות ויודעים להיכן הדין נוטה אינם רשאים שוב לומר איננו נזקקים לכם וכמבואר בסנהדרין שם מברייתא דר' יהודה בן לקיש ומשום פחד אסור לדיין להסתלק לאחר שכבר נזקק לדין כמ"ש התומים סי' י"ב וכ"כ בתשובת שבו"י ח"א סי' קמ"ג דלאחר שיודע היכן הדין נוטה אי"א להסתלק בשום ענין אם לא בפיקוח נפש, ולענ"ד שגם בפיקוח נפש לא ברירא שיכול להסתלק מפני הפחד כמבואר בספרי פ' דברים דהכי איתא התם שמא תאמר מתירא אני שמא יהרוג את בני וכו' ע"ז נאמר לא תגורו, הרי להדיא דגם יהרג ואל ימנע עצמו מן הדין, אלא דלכאורה קשה על הספרי והלא קי"ל בכל עבירות דיעבד ואל יהרג חוץ מג' עבירות ע"ז ג"ע ושפ"ד, ולמה אמר בספרי דגם יהרג ולא ימנע עצמו מן הדין, ולכאורה הי' אפשר ליישב דכיון דאם ימנע עצמו מן הדין יהיה מזה פסידא לאחרים, דהיינו למי שנמצא זכאי בדין, ואסור להציל עצמו בממון אחרים, וכעין זה ראיתי בשמ"ק ב"ק ד"פ ע"א בההוא עובדא דחסיד אחד שלא מצאו לו עון רק מה שינק מעז שאסור לגדל בא"י וכתב המאירי וז"ל אף דבמקום פקוח נפש הותרו כל איסורין להתרפאות אבל דבר שנאסר מחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר ע"ש, אלא דהאי עובדא הובא בירושלמי פ"ט דסוטה ה"י וכתב שם ביפה מראה דלא היה שם סכנה דאל"ה הוי שרי, מיהו טעם כעין זה מצינו לר"מ בכתובות די"ט דעדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר, ומשום דאסור להציל עצמו בממון אחרים, וכיו"ב כתבו האחרונים לתרץ למה פסול לולב הגזול לימא עשה דלולב דוחה ל"ת דגזל ותי' דל"ת של בין אדם לחבירו אין בכח שום עשה לדחות, ומספרי זה יהיה ראיה לדין זה דאל"ה למה אינו רשאי למנוע מן הדין ובמקום סכנה דשמא יהרג את בנו, מיהו לדינא לא קי"ל כר"מ בזה, אלא דבאמת רשאים העדים לחתום שקר במקום סכנה, וא"כ יקשה למה אין רשאי הדיין למנוע מן הדין במקום סכנה, ואפשר ליישב דהספרי מיירי רק במקום ספק סכנה, ובההוא הוא דאמרי' שאינו רשאי להפסיד ממון חבירו במקום ספק סכנה, וכן משמע אמנם מלשון הספרי, מתירא אני "שמא" יהרוג את בני, ומשמע דאינו אלא שמא וספק, והנה האחרונים נסתפקו בזה אי משום ספק שמא יהרג רשאי לעבור עיין בפ"ת יו"ד סי' קנ"ז בשם משנת חכמים ובשד"ח הביא בשם חיי עולם לדבר פשוט דיעבור גם מספק, ולכאורה מדברי הספרי מוכח, דמספיקא אינו רשאי לעבור, אלא דאכתי יקשה דברי הספרי דנהי שאינו אלא ספק אבל הא קי"ל שגם ספק נפשות להקל וכיון דבודאי, אמרינן דיעבור ואל יהרג ולשיטת הרמב"ם יש איסור להחמיר וליהרג וא"כ איך רשאי להכנס גם במקום ספק סכנה, ולכן נ"ל דזה במ"ש בחבורי חשן אהרן סי' י"ב דלאו זה דלא תגורו שאני מכל לאוין שבחורה כיון דעיקר האיסור הוא שלא להתירא מפני איש הרי כאילו פירשה תורה בהדיא דגם מפני איש כזה שמאיים בהריגה אין להתירא ממנו. ולפ"ז יש לתמוה על השבו"י הנ"ל שכתב דבמקום פקוח נפש רשאי להסתלק אפי' כשיודע היכן הדין נוטה, והא לפמ"ש מן הספרי אין להסתלק אפי' מחשש סכנה נמי, והן אמנם דאפשר לתרץ דהספרי לא מיירי מסילוק מן הדין אלא דמיירי באיסור עיוות הדין לעשות מעשה ולהוציא פסק שקר בזה הוא דאסור לעשות מעשה ולחייב את הזכאי מחשש סכנה, אבל להיות בשב ואל תעשה ולהסתלק מן הדין לגמרי כההיא דשבו"י אפשר דשרי במקום פקוח נפש, אכן לפמ"ש דבאיסור דלא תגורו אינו רשאי לעבור גם במקום סכנה כיון דזהו גופא איסורו של דבר ואם אך מתירא מפני איזה דבר הוא בכלל לאו זה, וא"כ לאתר שיודע היכן הדין נוטה ודאי איכא בזה לאו דלא תגורו כמ"ש הסמ"ע שם ס"ק ב' דבגמר דין ודאי דקאי על לא תגורו, ובתשובת הרשב"א שהביא הב"י כתב דגם קודם שיתחיל לטעון עובר משום לא תגורו א"כ לפי"ז נ"ל דגם לסלק עצמו מן הדין אסור במקום סכנה כיון דגם ע"ז קאי האיסור דלא תגורו ואיסור זה אינו רשאי לעבור אפי' במקום סכנה ודו"ק: המתבאר מזה דבנ"ד לא רק רשאים אלא מחויבים אתם להוציא פסק הדין בלי שינוי, דלשנותו אי אפשר מפני שכבר זכו הבעלי דינים, ולהשמיט עצמם להסתלק לגמרי ג"כ אין רשאים, ואפי' אם הבעלי דינים מסכימים כעת לשנות הדין אין רשאים, ואע"ג דהש"ך הביא בשם הש"ג דאם מודיעים להם טיב הפשרה ומסכימים שרי, אבל התומים דחה זה והוכיח ממ"ש הרשב"א ואגודה דרק אחר שאינו מן הדיינים רשאי לעשות פשרה ובע"כ שהיינו מדעת הבע"ד דאי שלא מדעתם אחר מי שם אותו לשר ושופט לעשות בכפיה, הרי שהדיינים אינם רשאים לעשות שום פשרה אפי' מדעת הבע"ד. ובתומים שם כתב הטעם משום דהבעלי דינים יחשבו שמדת הדין נוטה להיות כן, וא"כ הוי זה כמכריחים שלא מדעתם לפשרה, רק אם לראות עיני כת"ר אי אפשר להעמיד הפסק דין הקודם וגם בעלי הדינים מסכימים לזה אז תעשו באופן כזה לומר להם דעו שהדין נשאר כמו שאמרנו רק מצד הישר והטוב ראוי לוותר נגד רעהו בכך אם תסכימו מרצונכם הטוב אבל לומר סתם אינכם רשאים דיסברו דהדין נוטה כך והוי מחילה בטעות, ולע|צה זאת הסכים בע"ס מאזנים למשפט ואם תעשו כעצה זאת אז נהפוך הוא שמצוה תעשו בזה ליישר דעת הבע"ד ולהביאם לשלום וה' יברך אתכם בשלום: כנפש המברככם בשלום כברכת אהרן וואלקין. סימן קכז ב"ה יום א' י"ד אב תרצ"ג פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר אברהם יחיאל בראמבערג שליט"א אב"ד דק"ק לענטשנא. ע"ד הפסק דין אשר הוציאו הרה"ג ר"ד חייסברויט