זקן אהרן חלק ב רו

אמר אדם לחבירו אתן לך מתנה ונתן לו משכון דלא קנה המתנה במשיכת המשכון דמנה אין כאן משכון אין כאן עכ"ל, הרי להדיא שסוברים דבמתנה לא מהני, ובפנ"י אמנם הרגיש בזה וכתב דשיטות חלוקות יש בזה, טעם הא' דכיון דכסף אין בעין סובר דהתחייבות יש בזה ויכול אדם להתחייב ע"י משכון אפי' כשלא נתחייב גופו מתחלה ודלא כשיטת הרא"ש, ומ"ש אח"כ דבמתנה לא מהני היינו כסברת הרא"ש, אכן כמה מן התימה יש בזה לומר שהתוס' עצמם בתוכ"ד ידלגו משיטה לשיטה וגם יכתבו בלשון וכמו כן במלת החיבור וכל זה הוא במתנה. ומ"ש הפנ"י וא"מ דלשיטת התוס' נמי יתחייב ע"י המשכון להיות ערב אפי' בלא התחייבות תחלה יועיל המשכון לחייבו מטעם ערב לקיים הבטחתו, אבל בקדושין איך יעלה על הדעת שיתחייב לתת לה מנה אטו הבטיח לתת לה המנה במתנה הלא לא נתרצה כ"א אדעתא דקדושין ואחרי שאינה מקודשת מהיכי תיתי שיתן לה המנה, והנה מלשון תוס' שם נמי משמע דקדושין גרע בזה ממתנה דז"ל התוס' וכמו כן במתנה אם אומר לחבירו אתן לך מתנה ונתן לו משכון ע"ז דלא קנה וכו', ואין לחלק בין מחנה לקדושין, ומלשונם מוכח דבקדושין יש סברא יותר לפוטרו והיה מקום לחלק בין קדושין למתנה, ואיזה חילוק יש ביניהם, אלא כמ"ש דבקדושין אי"א כלל לומר שיהא חייב לתת לה כיון דלא נתרצה כ"א אדעתא דקדושין ואחרי שהקדושין נתבטלו ממילא אין חייב לחת לה אבל במתנה שהבטיח לתת מחנה בלא תנאי הו"א שמ"מ עושה המשכון התחייבות ואשמעינן התוס' שגם במתנה אין עושה התחייבות משום דלא יוכל לשעבד נכסיו אא"כ נתחייב גופו מתחלה וכסברת הרא"ש, הרי להדיא שגם התוס' סוברים כהרא"ש: ומכל אלה יורה האמת דרכו שודאי דגם התוס' וסייעתם ה"ה הרמב"ן והרשב"א יסברו כשיטת הרא"ש שגם התחייבות אין עושה משכון ובמתנה לא מהני וכ"ש בקדושין. ומה דקשה לפ"ז דא"כ למה הוצרכו לטעם דכסף הזה אין ראוי לקנין ותיפוק מטעם דאין כאן כסף כלל, שפרצה זאת גרם להפנ"י ואב"מ לנטות מכוונת התוס', גם זה יש ליישב דאם הוי אמרי' דלא בעינן בקנין כסף בעין דוקא א"כ היה ראוי להתקדש ע"י המשכון כיון שעתה נותן לה כסף שהוא ראוי לקנין וכיון שמקודשת ממילא מחויב אח"כ לשלם לה מטעם ערבות דבזה שפיר יועיל הערבות כיון שחלו הקדושין א"כ הפסיד לה פרוטה של קדושין ובמקום שיש הפסד מועיל המשכון מטעם ערבות כמו בדין דחבילה המובא בתוס' שם, ונהי דבמתנה לא יועיל כיון דליכא שום חיוב הגוף תחלה אבל בקדושין שיש הפסד ודאי יועיל ולהכי הוצרכו נמי לטעם דהכסף אינו בעין ולהכי אינה מקודשת כיון שגם התחייבות ליכא, ובאבני מלואים טרח הרבה להבין סברת התוס' והרשב"א איך באמת מועיל לחייב בערבות היכי דליכא לוה, ולמ"ש האמת גם התוס' ורשב"א מודים דאין עושה התחייבות, וכן נמי אין מקום לקושית הפנ"י דכיון דהתחייבות עושה המשכון א"כ נהי דהכסף אין כאן תתקדש ע"י החוב שנתחייב לתת לה דהא גם במלוה אינה מקודשת כ"א מחמת דבאותן מעות כבר זכתה אבל כשיתחייב לה חיוב כעת יהיה ראוי להתקדש, ולמ"ש באמת אין עושה שום התחייבות בקדושין וכמ"ש: והרי בררנו שגם תוס' ורשב"א סוברים כשיטת הרא"ש שגם התחייבות אין עושה משכון ודלא כהקצוה"ח דהרשב"א לשיטתו דפליג עם הרא"ש, אלא דלפי"ז ישאר קושיתו של הקצוה"ח לא רק על המחבר כ"א על רשב"א גופא מדידי' אדידי' דכיון דסובר כרא"ש דמשכון אין עושה התחייבות היאך סובר דלענין פשרה מהני המשכון היכא דליכא שום אסמכתא. וליישב זה נ"ל להוסיף על דברי הקודמים דלא רק התוס' גופייהו ורשב"א סוברים כהרא"ש שגם במתנה לא מהני אלא אפי' מה שהביאו התוס' שם אח"כ בשם הרר"ח דאם אומר במתנה אל תחזיר לי המשכון עד שאתן לך המתנה דיכול לעכב המשכון עד שיתן המתנה דמשמע לכאורה דשיטה זאת פליג ודאי על מ"ש התוס' התם לעיל דגם במתנה לא מהני, ולשיטת הרר"ח יכול אדם להתחייב במשכון אפי' כשלא שעבד גופו מתחלה, אכן באמת גם שיטה זאת הסבור כהרא"ש והא דבאל תחזיר מהני, לא מהני באמת מטעם חיוב דאי מטעם חיוב מחויב לתת המתנה גופא וזה לא נזכר כלל בדברי הרר"ח, ודאי הדבר דאם לא ירצה לתת מתנה הזאת שאין עליו שום חיוב אלא שרק המשכון יכול לעכב כיון דמסר לו המשכון על תנאי זה שלא יוכל לתובעו וכל תנאי שבממון קיים אבל איה"נ שחיוב על המתנה אין כאן כלל, ולפ"ז אין כאן שום חלוקי דעות רק שיטת התוס' ושיטת הרר"ח דמ"ש תוס' דלא מהני משכון לענין מתנה היינו להתחייב בגוף המתנה בזה הוא דסברי דאין המשכון עושה התחייבות והכי דייקי לשונם וכמו כן במתנה נמי אם אומר אדם לחבירו אתן לך מנה ונתן לו משכון דלא מהני לקנות המתנה במשיכת המשכון דמנה אין כאן משכון אין כאן, הרי להדיא דרק לענין קניית המתנה הוא דלא מהני, ומ"ש הרר"ח דמהני היינו רק לעכב גוף המשכון וכן דייק לשונו אם אמר אל תחזיר לי המשכון עד שאתן לך המתנה דיכול לעכב המשכון עד שיתן לו המתנה, הרי להדיא דלא מיירי כלל מחיוב המתנה והמתנה באמת אין מחויב לתת וגם המשכון לא מהני ע"ז וכהרא"ש, ורק לענין לעכב המשכון היכי דא"ל אל תחזיר עד שאתן המתנה. ולענין עכבת המשכון גופא ה"ז כפרעון גופא ואין זה בגדר משכון ופשיטא דמהני, דכל תנאי שבממון קיים, ונפלאתי על הח"מ סי' כ"ט שכתב דמאן דסובר במתנה דמהני באל תחזיר מהני נמי בקדושין ואם אמר לה אל תחזיר המשכון עד שאתן לך המנה דמקודשת, ובמחכ"ת לא קרב זה לזה דבקדושין דבעינן שהכסף יהא ראוי לקנין וכיון שהמשכון לא ישאר ביד האשה לא יועיל לקנות על ידו. דבמתנה דלא בעינן כ"א התחייבות שפיר מועיל באל תחזיר אבל בקדושין מה יוכל להועיל כיון דס"ס לא ישאר בידה ואין ראוי לקנין, ומתחלה רציתי ליישב עפ"י שיטת רש"י שם דמשו"ה המקדש במלוה אינה מקודשת משום דלהוצאה ניתן וזכתה כבר באותן מעות ושום הנאה לא נתוסף לה כעת ע"י קדושין, ולטעם זה אם מתחייב בשעת קדושין בחיוב חדש דמקודשת ע"י החיוב שהוא כמלוה ולהכי באל תחזיר נהי דלא תוכל להתקדש בכסף המשכון מ"מ תתקדש ע"י החיוב שמחויב לתת לה המנה, אכן למ"ש שגם באל תחזיר אין חיוב לתת המנה ורק המשכון תוכל לעכב א"כ ס"ס אין במה להתקדש, דמצד כסף המשכון אין ראוי לקנין כיון שביד הבעל ליקח המשכון אם יחזיר המנה, וחיוב המלוה נמי אין כאן אתרי שאין עליו חיוב לתת המנה, והנכון כהב"ש שם שדוקא במתנה מהני באל תחזיר אבל בקדושין לא מהני, ואחרי שזכינו לזה אין שום סתירה לא בדברי הרשב"א ולא בדברי השו"ע במ"ש בסי' י"ב דלענין פשרה מהני, אין הכוונה דיש בזה התחייבות לקיים הפשרה כפי שיצא הפס"ד מאת הפשרנים אלא כוונתו שיכול לעכב המשכון כל זמן שלא יקיים הפשרה ומיירי שאמר הכי שיזכו