זקן אהרן חלק ב רה

כרבנן אע"ג דהלכה כרשב"ג, וגם אין לחלק בין מומר שנשתמד ע"י זריקת הטיפין למומרים להכעיס חוטאים ומחטיאים כמו כת הבולשוויקים, וכמ"ש החת"ס טיפין הללו מה טיבם לשנות גופם, ומכל הלין בנ"ד שהיבם פוקר ורשע להכעיס וגם אינו במדינה והשעת הדחק גדול מאוד. אשה צעירה בדמי ימיה אובדת בעניה, ולפי תעודת הרופאים המומחים יש סכנה לחייה אם לא חנשא ועיין בחת"ס סי' פ"ב שצידד אם מותר לעבור על איסור דיבמה לשוק מפני הסכנה ע"ש, ובהצטרף לזה מה שיצא הקול שמת היבם היה נראה פשוט להתיר להאשה שיינא הנ"ל בלא חליצה אליבא דכו"ע, ואם אך יסכימו לזה רבני זמננו לאחר שיעיינו בדברים הללו וימצאו אותם נכונים יוכלו לצרף גם דעתי להיתירא ודרינא בהדייהו. חפץ אני לקוות כי גאונים המתירים ימליצו בעדי כשם שהמלצתי עבורם ובזכותם אושע להנצל משגיאות: כנפש המצפה לרחמי שמים אהרן וואלקין. חלק חושן משפט סימן קכה ב"ה ער"פ תרצ"ב פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר שמואל אליעזר יצחק סג"ל נ"י מו"צ בלודז. בעובדא דאתי לידו, שני בעלי דינים קבלו עליהם אח כ"ת בצירוף עוד שני רבנים לדיינים מפשרים את הסכסוך שביניהם, הצדדים קבלו בקגא"ס וגם חתמו על שטרי ברורים, אכן בגשתם להתחיל טענותיהם דרש התובע לבטחון על קיום הפסק שיחתמו אצל הרעיענט כי קבלו אתכם לדיינים. ואז יהיה לפסק דין שלכם משפט כחוק שיתאשר ע"י שלטון הגלילי, והנתבע מסרב ע"ז מפני אמתלאות שונות. א) אין צורך להבטיח בהיות שכל ישראל בחזקת צייתי דינא שקבלו בקגא"ס הם עומדים, ב) מתירא לחתום בנוטריוס שמא אח"כ ישתמט התובע מן הב"ד עוד הטענות, ושטר הקאמפראמיס יהיה לו לראיה נגד הנתבע שטוען אין לך עלי כלום וא"כ למה נכנסת ברצונך הטוב להתפשר, ג) בינתים נודע שהתובע מסר הענין לחוקר דין קודם שקבלו בקנין לסמוך על דייני ישראל ואם כי התובע מבטיח שלאחר שיוחתם שטר הברורין אצל הרעיענט יבטל התביעה שהגיש לחוקר הדין, אכן הנתבע לא יאמין לו על דבריו ודורש שמתחלה יבטל אצל חוקר הדין, וכ"ת מסתפק אם האמתלאות הללו שאומר הנתבע כדאים לבטל את הקנין שקבלו לסמוך על דיינים הללו, ובהיות שכ"ת לא בירר איזה לשון אמרו בשעת הקנין וגם נוסח שטר הברורים שזה נוגע הרבה לבירור הדין כאשר יבואר בדברנו, לזה צריך אני להאריך ולברר מקור הדין שבכמה פעמים א"צ שום אמתלא לבטל בהיות שהקנין מעיקרו אין בו ממש, כאשר נבאר: דבחו"מ סי' י"ב מבואר דסתם קנין סודר כשאומרים אנחנו מקבלים קנין על פשרה או שלא נחזור מהפשרה, נוסח כזה לא מהני כלל בקנין דזהו קנין דברים בעלמא כמבואר בחו"מ סי' כ"ג שכל קנין נצרך שיחול על איזה חפץ וצריך הנתבע להקנות לתובע גוף החפץ שמחולקים עליו ע"י ק"ס וכשעושה הקנין יאמר הנני מקנה לך חפץ פלוני ואם היה הדין על מעות שאינם נקנים בחליפין יאמר בקנין זה הנני מחייב עצמי על סך שיאמרו הפשרנים אבל אם קנו סתם או קנו שלא יחזרו בהם הוי קנין דברים. וגדולה מזה אפי' נתנו משכון ביד הפשרנים לא מהני לחייבו לקיים הפשר כאשר נבאר, דבחו"מ שם סעיף ט' כתב התחבר פשרה בלא קנין סודר ונתנו משכון ביד הפשרנים אינו כלום אא"כ אמרו דלא כאסמכתא וכו' ובקצוה"ח השיג על דין זה וכתב דאפי' כשאמרו בפירוש דלא כאסמכתא אינו מועיל עד שיאמרו בפירוש זכו בגוף המשכון אבל זכו למשכון אינו כלום דמנה אין כאן משכון אין כאן, והרשב"א שכתב דאם אמר דלא כאסמכתא דמהני היינו משום דיש לו שיטה אחרת בהא דמנה אין כאן משכון אין כאן דלשיטה זאת לא אמרו בש"ס סברא זו אלא לגבי קדושין משום דבעינן כסף בעין אבל בכ"מ מהני גם משכון, ולפ"ז לדידן דקי"ל שגם בכ"מ אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן ממילא דלא מהני בנותן משכון לקיים הפשרה, ולא מטעם אסמכתא אלא משום דאין עושה שום התחייבות, ושמזה השיג על המחבר בחו"מ סי' כ"ז דפסק כהרא"ש ובסי' מ' פסק כהרשב"א, ולענ"ד נראה ליישב ומקודם נבאר שגם בזה יש לתמוה על הקצוה"ח במ"ש לדבר פשוט דהרשב"א לא ס"ל כהרא"ש אלא דהרשב"א גופי' נמי סובר כרא"ש ואפ"ה פוסק גבי פשרה דאם אמר דלא כאסמכתא דמהני, דהנה בסברא דמנה אין כאן משכון אין כאן נאמרו כמה טעמים וז"ל התוס' קדושין ד"ח ד"ה מנה אין כאן פי' ואינה מקודשת לפי שהאשה נקנית בכסף והכסף אינו בעין ע"כ, וכזה כתבו גם הרמב"ן ורשב"א דמשו"ה אינה מקודשת משום דהכסף אינו בעין ולא מהני לקנות בהו אשה או קרקע דכסף כזה אינו ראוי לקנין ע"ש, הרי דמשמע לכאורה מדבריהם שבאמת המשכון עושה התחייבות שמחויב אח"כ ליתן המנה וכן במתנה נמי אם הבטיח לתת לחבירו מתנה ונתן לו משכון ע"ז דמהני אלא דלקנין לא מהני משכון משום דלקנין בעינן כסף בעין, וכן הבין באבני מלואים סי' י"ט ובפנ"י שם כוונת התוס' דבמתנה מהני משכון משום דלא בעינן כ"א התחייבות והתחייבות עושה המשכון, ואכן הרא"ש בקדושין שם כתב דטעם דמנה אין כאן משכון אין כאן משום דגם התחייבות אין עושה המשכון דאין אדם יכול לשעבד נכסיו אא"כ נתחייב גופו תחלה דנכסיו דבר אינש אינון ערבין וכל היכי דליכא לוה ליכא ערב, ולטעם זה אם נתחייב לתת מתנה והניח משכון לא מהני כיון דליכא חיוב מקודם, ולזה נתכוון הקצוה"ח במ"ש דהרשב"א פליג עם הרא"ש וסובר דמשכון עושה התתייבות, ואם כי לכאורה לפי הטעם שכתבו במנה אין כאן משום דכסף אין בעין ומוכת דפליג עם הרא"ש, אכן לאחר העיון נראה דכו"ע וגם תוס' ורשב"א סוברים כרא"ש דאיך אפשר כלל לפרש דלשיטת התוס' וסייעתם המשכון עושה התחייבות ומהני גם בקדושין לענין זה שחייב ליתן לה המנה שהבטיחה וכן במתנה מהני וכמו שהבינו הפנ"י ואבני מלואים. הא באותו דיבור גופא כתבו התוס' וז"ל וכמו כן במתנה נמי אם