זקן אהרן חלק ב רד

נשואין אלא בירושת הארץ וכדאיתא ג"כ במד"ר נשוא פ"ט לאותו זרע שהוא מיוחס אחריך ונתתי לך את הארץ כו' ומשו"ה לא לנסיב שפחה וכותית שאין בניו יורשים אותו, ולמדו הגאונים דכמו כן הא דכתיב להיות לך לאלהים לאפוקי כופר ועוזב דת שאין ה' לו לאלהים אינו יורש מה"ת וכיון שאינו יורש ממילא שאינו זוקק ליבום, והנה ראיתי כעת בס' בא"י להגאון מוהרי"א מקאוונא ז"ל בסי' א' שכתב דמומר אינו יורש ואפ"ה זוקק ליבום, וזה אינו כמ"ש דמ"ד דאינו יורש ס"ל שגם אינו זוקק, וראיה שדחקו לפרש כן דאינו יורש ואפ"ה זוקק ממ"ש בקדושין ד"ס הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ומת נתנה אינה זקוקה ליבם כו' רשב"ג אומר נותנת לאחיו או לאביו או לא' מהקרובים והקשה הריטב"א איך יוצאת התנאי במה שתתן לא' מקרובים דהא בע"כ מיירי שיש כאן יבם דאל"כ למה צריכה לקיים התנאי וכדאמר שם ברישא נתנה אינה זקוקה ליבם, והיכי שיש יבם אחיו הוא היורש אבל לא הקרובים, ומכח זה הוכיח הגרי"א ז"ל דמומר אינו יורש, אבל זוקק וא"כ משכחת לה בנפלה לפני אחיו מומר, דאז הקרובים הן היורשים ע"ש, אבל במחכ"ת דבריו מעורבבים דמ"ד אינו יורש. בהכרח שיסבור דגם אינו זוקק וכמ"ש, ומה שהוכיח כן מכח קושית הריטב"א לאו הוכחה הוא דקושית הריטב"א יתורץ דמיירי התם שהאב או האח אינו רוצה ובכה"ג כשהקרוב הראוי לירש אינו רוצה לקבל ולתת אותו בע"כ אי אפשר נמי כדמוכח בסוגיא דגיטין דע"ד דשלא בפניו לכו"ע נתינה בע"כ לא שמה נתינה, וא"כ שפיר איכא לפרש דהמשנה מיירי כגון שהאב והאח אינם בכאן ואינם רוצים לקבל ובכה"ג יכולה לתת גם ליורשים וכמ"ש בחבורי לקדושין באריכות ואכ"מ, ועיין בתשובת משיב דבר למו"ר הנצי"ב ז"ל בסי' ע"ה שכתב עוד טעם להגאונים המתירין כיון דעיקר מצות יבום הוא כדי להקים לאחיו שם שלא ימחה שם המת מישראל, ויבם מומר ופוקר אינו בר הקמת שם והרי הוא בכלל סריס שאינו זוקק ליבום משום שאינו בר הקמת שם כמבואר ביבמות דע"ט, וה"נ מומר אם יוליד לא יהיה שם בישראל, והרי ביארנו דגם כמה אחרונים התירו בזה מטעמים שונים: הן אמנם ראיתי לאחד גדול מדבר לאסור בנ"ד ביבם פוקר ועובר על דת ומחלק בין קיבל המרת דת ונשתמד ע"י כומר, דדוקא בכה"ג מתירין, משא"כ קאמוניסטין דהאידנא אע"ג שהם נטמעו בין הגוים ופורקי עול, אפ"ה כיון דלא המירו דתם ע"י כומר באופן רשמיי לא נקרא מומר ולית מאן דשרי בכה"ג, ונסתייע בחילוק זה מדברי החת"ס, אכן תמה אני על אותו גדול שראה בחת"ס רק חצי דבר ולא כל דבריו, דהמעיין שם ימצא שבתחלה רצה אמנם החת"ס לחלק כן אך לבסוף כתב שם בפירוש בד"ה אך כל זה דאין סברא לחלק בין נזרק בנטפי מים ע"י כומר לפורק עול ונטמע בין הגוים, ובפירוש כתב בזה"ל טיפין אלו מה טיבן כיון שנטמע ביניהן ונעשה מומר וכופר כל התורה ה"ז אח מומר דפליגי בי' הפוסקים ע"ש בסי' ע"ג, הן אמנם דאח"כ רצה לחלק בזה וליישב דברי המהר"ם מרוטענבורג דמתיר במומר מטעם הג' שהבאתי משום דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ואליבא דטעם זה הוא דהסביר לחלק כן ע"ש באורך. אבל כתב בפירוש דלרוב הגאונים דמתירין ביבם מומר לא מטעם של מהר"ם אלא מטעמים אחרים ולאותם טעמים אין חילוק בין מומר שנזרק ע"י כומר לפוקר וקאמוניסט שבמדינה זאת, ואפי' לא היה עוקר בשעת קדושין מ"ה רוב הפוסקים ס"ל דמיתה מפלת ובשעת מיתה כבר נתפקרו: שוב כתב אותו גדול להחמיר בנ"ד עפמ"ש התוס' ביבמות דט"ז דכיון דבידו לגרשה לא נפקע הזיקה, וה"נ בהנהו פוקרים הלא בידם לחזור בתשובה, תמיהני גם בזה עליו שכתב כן כאילו הוא חידש מדעתו דין זה, והלא חשש זה כבר הובא בראשונים ואחרונים וכולם לא חשו לזה, דהנה הנהו גאוני דמתא מחסיא שהתירו ביבם מומר בלא חליצה הלא ודאי דס"ל דלא חיישינן לשמא עשה תשובה דאל"ה לא היו מתירין דגם במומר איכא למיחש לשמא עשה תשובה ועיין בהגהת מרדכי פ' התולץ, והדין עמם דאין לחוש לזה משום דמוקמינן רשע בחזקת רשעתו וכמ"ש החת"ס חאה"ע סי' פ"ט, ולא דמי למה שאמרו בקדושין דמ"ט המקדש אשה ע"מ שאני צדיק אע"פ שהוא רשע גמור חיישינן לקדושין שמא הרהר תשובה בלבו, דהתם שאני כיון שהתנה בפירוש ע"מ שאני צדיק שרגלים לדבר שהרהר להיות צדיק. אבל סתמא לא חיישינן לזה דמוקמינן לי' על חזקת רשעתו הקודמת, וראי' לזה דהא אם נתקדשה אשה לפני עדים מומרים פטרינן בלא גט ולא חיישי' שמא הרהרו תשובה ונעשו עדים כשרים וכמ"ש הח"מ וב"ש סי' מ"ב ס"ק כ"ב, והיינו דכיון שאין רגלים לדבר מן הסתם מוקמי' להו אחזקת רשעתם, ועיין בחת"ס שכתב דרבנו שרירא שחשש לזה היינו רק מחששא דעלמא, וגדולה מזו כתב בנו"ב מהדו"ת חאה"ע סי' קנ"א בשם רבינו נחשון גאון דאפי' ודאי עשה תשובה אח"כ לא משגחינן בי' דכיון שהיה מומר פקע זיקתו אלא דדחיק ומפרש דהיינו כשחזר בתשובה לאחר שנשאת ע"ש, והרי לפנינו דהראשונים לא חשו לזה לשמא הרהר תשובה, וגם החת"ס בסי' ע"ג ופ"ט ביאר זה בטעם וסברא ע"ש, ואמנם אפי' אם היה מקום פקפוק לחוש לזה, עכ"פ בנ"ד שכבר יצא קול שמת כפי שהעיד העד שהבאתי בתחלת הדברים ובצירוף עד שמת כבר כתב החת"ס ז"ל בכמה תשובות דלית מאן דחש לאסור ביבם מומר ואליבא דכו"ע שרי אפי' כשנעשה מומר אח"כ ע"ש: ובשיטה אחרונה נחזור על כל צדדי ההיתר, הרבה גאונים קדמאי ראשי המתבתא דמתא מחסיא התירו גם ביבם מומר לחוד, ואע"ג שכמה פוסקים חולקים ע"ז מכח קושיות שהקשו על המתירים, אבל הוכחתי שהקושיות הללו הוא רק לפי הבנתם בטעם הגאונים המתירים, וכבר עלה בידי ליישב כל הקושיות וגם להוכיח שטעמם יש להם יסוד נאמן מן הירושלמי ורק מה שהייתי חושש מאוד לדברי רש"י שגם הוא מן העוררים על ההיתר, אבל גם הוכחתי שבנ"ד שהיבם לברד שהוא פוקר להכעיס, עוד אינו במדינה אחת עם היבמה ולא יוכלו בשום אופן להתקרב זל"ז, ושבכה"ג גם רש"י מודה דא"צ חליצה דלא גרע מנאבד היבם שכבר התיר הגאון בתשובת משיבת נפש, ובהצטרף לזה טעם דאבני מלואים משום שאינו יורש וגם טעם דהנצי"ב שאינו בר הקמת שם, שעל טעמים הללו לא מצאנו שום ערעור בדברי הפוסקים ונהפוך הוא שפוסקים האחרונים הרבה מהם התירו, ה"ה מוהר"י מינץ ומוהר"מ פאדוה התירו במומר לחוד, הררד"כ התיר במומר אם אינו במדינה עם היבמה, וגם בתשובת משיבת נפש התיר בכה"ג, והעיקר שרבינו הרמ"א גופא אשר עליו אנו סומכים בכל הוראותיו, גם היא פסק באה"ע סי' קנ"ז דבדיעבד אם נשאת בלא חליצה לא תצא. וששת הדחק כבנידון דידן כדיעבד דמי כדאיתא ביבמות דל"ז כיון דלא אפשר עבדינן