זקן אהרן חלק ב רב

כתב דטעם האוסר להלות למומר ברבית משום דרבית הוי כגזל כדאמרי' בר"פ איזהו נשך למה לי למכתב לאו ברבית ולאו בגזל, הרי דרבית וגזל חדא הוא, ובגזל הא יש רבוי מיוחד לכל אבדת אחיך לרבות המומר שהזהירה תורה על ממון חבירך המומר, ורבית נמי כיו"ב, אבל באמת י"ל דמומר לא נקרא אח ורק מרבוי דלכל מרבינן גזל ורבית דמומר, ובחבורי על היראים שם כתבתי דבהכרח לפרש כן, דהא באמת איסור רבית אינו תלוי באחוה אע"ג דכתיב בו וחי אחיך, היינו רק לענין חזרת הרבית דאם לקח מחויב להחזיר וכמו דאמרי' בב"מ שם אהדר לי' כי היכי דניחי בהדך, וחזרת הרבית הוא דתלוי באחוה, ובחזרה י"ל באמת שגם במומר אם עבר ולקח אינו מחויב להחזיר כיון דלאו אחיך הוא וכ"כ באמת בשו"ת תפארת צבי הובא בפ"ת יו"ד סי' ק"ס, אבל איסור הלואה אינו תלוי באחוה ואסור אפי' למומר, ואין זה משום דמומר נקרא אח אלא משום דבהלואה לא בעינן אח דוקא, והא דמותר להלות ברבית למומר להכעיס אין זה מטעם דלאו אחיו הוא, דברבית לא בעינן אח וכמ"ש, אלא הטעם דכיון דמומר להכעיס הוא אסור להטיב עמו להלותו בחנם שזהו טובה יותר גדולה ממתנה, והגאונים שהביאו הראיה מרבית דמומר לאו אחיו וי"ל דמחזרה דרבית הוא שהוכיחו דהתם כתיב אחיך ואינו מחויב להחזיר למומר וכנ"ל בשם תפארת צבי, ואמנם אפי' אי נימא כהבנת האחרונים דמטעם אחוה הוא דהתירו להלותו ברבית, ודוקא מומר להכעיס, הרי שבמומר להכעיס מודים גם הם שאינו בכלל אח, ואת זה אנו מבקשים בנ"ד שידוע כי הכת הלזו כופרים בעיקר חוטאים ומחטיאים בכל מיני עצה ותחבולה להדיח ישראל מד' ותורתו ודאי דלכו"ע אינו אח ואינו זוקק ליבום וחליצה: ומה שהשיבו על טעם הב' שכתבו הגאונים להתיר מטעם דאיך אפשר שמומר יהא מיבם והא אסור לבוא עליה, וע"ז מקשו דכיון שקדושין תופסין לא פקעה הזיקה וכי מי גרע מפסול דחייבי לאוין דביאתו אסורה מה"ת ואפ"ה חולצת, גם זה יש ליישב. אבע"א דאיה"נ דרשע ואפיקורס ודאי דגרע יותר מפסול דחייבי לאוין, דלשאר מילי ישראל גמור הוא ורק התורה פסל ביאתו עליה ואינו חשוד להעבירה מדתה ולכן לא קמו בי' רבנן לעקור הקדושין, וכיון דהקדושין קיימין ממילא זיקתו זיקה ושפיר אמרי' דאף שאסורה להתייבם מטעם שביאתו אסורה אבל חולצת מיהא לאפקועי הזיקה, משא"כ ברשע ואפיקורס ומומר שמעבירה מדתה, ודאי דאדעתא דהכי לא הסכימו חז"ל על הקדושין מעיקרו וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, וכיון דקושין מעיקרא ליתא ממילא דאינה חולצת נמי דאין כאן זיקה מעיקרו, וראיה לדברנו דמומר גרע מממזר למדתי מדברי האו"ז הגדול המובא בתשובה מוהר"י מינץ סי' י"ב שהביא לדברי הגאונים דמתא מחסיא שהתירו בלא חליצה בנפלה ליבם מומר והקשה ע"ז והא כבר שנינו מי שיש לו אח מכל מקום זוקק אשת אחיו ליבום ואחיו הוא לכל דבר, ומפרשים אותה לומר מכל מקום אפי' מומר, וכתב דאי"א לפרש כן דרבנן מפרשי בש"ס דהאי מ"מ לאתויי ממזר ואנו נפרש במומר, ובע"כ לפרש דדוקא ממזר מרבינן מדקתני הלשון מי שיש לו אח מכל מקום ולא קתני מי שיש לו אח כל עיקר, בע"כ דהאי מ"מ הכוונה בין שנולד מאיסור בין מהיתר והוא דקאי בקדושתי' ע"ש, הרי להדיא כדברנו דמומר גרע מממזר: ועוד נ"ל לדקדק מלשון האו"ז הנ"ל דכוונת הגאונים שהתירו בלא חליצה כשנפלה לפני יבם מומר, לא מחשש ערוה משום דביאתו אסורה, אלא שיש לה יסוד אחר לגמרי שאין לה שום שייכות עם איסור ביאה, דהאו"ז כתב וז"ל ותורה שכתבה כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם וגו' יבמה יבא עליה מי קאמרה אפי' הוא מומר אחר יבא עליה כו', אלא מקיש ישיבת אחים להדדי שיהיה להם ישיבה אחת ביהדות כו' עכ"ל. הרי דמקרא דיחדיו ממעט מומר משום דאין לו ישיבה יחד ביהדות, ודבריו אלו יש להם יסוד מן הירושלמי דריש מס' יבמות דר' יונתן יליף למעט אחיו מן האם מדכתיב יחדיו ואחיו מן האם אין יושב יחדיו כ"א עם משפחת בית אביו והוא שיושב יחדיו ע"ש, ולפ"ז שפיר י"ל דיבם מומר אין זוקק נמי מה"ט משום דלא היה להם ישיבה הדדיית ביהדות, וזה כוונת האו"ז במ"ש דבעינן שיהיה להם ישיבה אחת ביהדות דמומר אין לו ישיבה עם הכשר ולא עדיף מאחיו מן האם דממעטינן מה"ט משום דאין זה יחדיו ועיין בס' רביד הזהב פ' תצא שכתב דמומר הוי כ"ש מאח מן האם ואם אחיו מן האם אינו זוקק מטעם דאין זה יחדיו, כ"ש מומר דממועט מה"ט, ולפ"ז אין מקום לקושיתם על המתירין. מחייבי לאוין דביאתו אסורה ואפ"ה זוקק. דבזה שפיר י"ל כסברתם כיון דקדושין תופסין לא נפקע הזיקה וצריכה מיהא לחלוץ, אבל הכא במומר לאו משום ביאה אסורה דיינינן בו אלא משום דאין זה ישיבה יחדיו וכ"ש הוא מאחיו מן האם דאינו זוקק לחליצה, וטעם זה חדש אשר לא זכרוה המשיגים, ומשו"ה יצאו לערער, אבל באמת טעם המתירין הוא כמ"ש בשם הירושלמי ואין שום מקום להשגתם: ועל השלישי אני בא מה שהקשו עוד על טעם הג' שכתבו הגאונים להתיר על יסוד הגמ' דב"ק ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין דתיפוק בלא חליצה משום דאדעתא דהכי לא נתקדשה, ורק משום דאתתא ניחא לה בכל דהו דטב למיתב טן דו לא אמרי' אומדנא זאת וא"כ לגבי מומר דאנן סהדי דלא ניחא לה נימא נמי דאדעתא דהכי לא קדשה, וע"ז השיגו ממ"ש התוס' בב"ק שם דהש"ס לא קאמר זה אלא בקדושין מן האירוסין אבל בנשואה לא אמרי' אדעתא דהכי לא קדשה דאגב חבת ביאה דעתה להתקדש בכל אופן וכמבואר במס' כתובות דאין תנאי בנשואין, והנה בפשוטו י"ל כמ"ש הב"ח באה"ע שם דבמומר לא שייך סברא זאת דקים לן דכל כך מאוס בעיניה המומר עד שגם משום חבת ביאה אינה נכנסת לספק הזה, ועוד דמן הש"ס גופא מוכח דמיירי אפי' בנשואין מדמשני התם אתתא בכל דהו ניחא לה משום טב למיתב טן דו ואי מן האירוסין דוקא לא הוי משני מידי דמאי טן דו איכא באירוסין קודם שתנשא ולמה תתרצה להתקדש על דעת כן דבאירוסין לחוד ליכא טן דו ואם תנשא לא תועיל לה הך אומדנא א"כ אכתי למה ניחא לה באירוסין קודם שתנשא, א"ו דאפילו מן הנשואין נמי איכא למימר דאדעתא דהכי לא נתקדשה, ועיין בתשובת משיבת נפש שהביא לדברי מהר"ם מרוטענבורג שפסק כהגאונים דמומר אינו זוקק לחליצה מטעם הש"ס זה דב"ק ומכלל דמהר"ם מפרש ש"ס זה גם מן הנשואין והכריח כן מהש"ס דהתם דאפי' לאחר נשואין נמי אמרינן דאדעתא דהכי לא נתקדשה ודלא כתוס' ע"ש, וזכינו ב"ה להסיר כל הקושית משיטת גאוני דמתא מחסיא ולהעמיד יסוד ההיתר שלהם עפ"י הירושלמי, ואפי' במומר לחוד כשהוא עם היבמה במדינה, וכ"ש בנ"ד שהיבם אינו במדינה אחת עם היבמה, ובשעת חירום שנו כאן שהמלכיות מקפידות ואין יוצא ובא מהכא להתם, דבזה