זקן אהרן חלק ב רא

שיושב נגם הוא במדינת רוסיא והוא מכת הפוקרים ועוזבי דת להכעיס ועל דגלם חרות "בעזבאזניק" ואפי' אם היה היכולת לפניו לחולצה לא היה עושה כן מצד שהוא רשע ופוקר ואת דתי היהודים אינו מכיר ואינו עושה כאשר העיד ע"ז העד ל' הפרצולין מלונינעץ, וזולת זה אפי' אם היה מרוצה לחולצה אין זה ביכולתו בהיות ששעת חירום הוא והמלכיות מקפידות מאוד ולא יניחו לבוא להתם אין יוצא ואין בא מהכא להתם ומהתם להכא והאשה צעירה לימים אשר לפי מצב חלישת בריאותה הכירו הרופאים כי צריכה להנשא לאיש ובאם לאו יש חשש סכנה עבורה וכפי תעודה בכתב מרופא מומחה מווארשא המונח תחת ידי. והנה לאחר המון המכתבים אשר שלחתי לרוסיא לדרוש ולחקור אחר היבם. נתקבל מכתב מעיר ווערכני דנעפראווסק מאחד ממכירי המשפחה כי לפי השמועה ששמע מיהודים שונים. היבם הזה מ' זלמן ראגאלין כבר מת בקרבת עיר אדעססא, זהו תוכן השאלה, ומאוד לא רציתי להזדקק לענין זה, רק אחרי שהעגונה תדפוק על דלתי יום יום ודמעתה על לחיה על ימי נעוריה ההולכות לאיבוד ועל מצב בריאותה דאזל ומתדלדל, נכמרו רחמי לעיין ברין זה. וזה אשר עלה במצודתי בשריותא דידה בעזה"י: והנה בעובדא כמו נידון דידן ממש, עוזב דת וגם אינם יכולים להתקרב ולבוא זל"ז, כבר הורה זקן הררד"כ ז"ל לפוטרה בלא חליצה כמובא בשמו בבה"ט לאה"ע סי' קנ"ז, ובהיות שדין זה הוא חידוש גדול לא שערוהו הפוסקים האחרונים להתיר בלא חליצה, וגוף הספר אין עמדי לעיין על מה הטבעו יסודי ההיתר שלו, לכן אמרתי לחפש בדברי הראשונים ז"ל אולי יעלה בידי למצוא בדבריהם סנגוריא לדברי הררד"כ. יגעתי ומצאתי אמנם יסודות גדולות להיתר. הראש והראשון בהיתר זה דיבם מומר הוא תשובת הגאונים ראשי מתבתא דמתא מחסיא שכבר נשאלה שאלה לפניהם בדין יבם מומר ופסקו דאינו זוקק וא"צ חליצה, הובא דבריהם במרדכי פ' החולץ ובאו"ז הגדול ובטור אה"ע סי' קנ"ז. ההיתר שלהם נבנה על שלשה עמודים, א) דבחליצה כתיב אחיו ומומר אינו אחיו וראיה מרבית דמותר להלוותו ברבית משום דברבית כתיב וחי אחיך עמך ומומר לאו אחיו הוא, וה"נ בחליצה כי ישבו אחים יחדיו כתיב וזה אינו אחיו, ב) איך אפשר למומר ליבם והרי אסור לו לבוא עליה וקנאין פוגעין בו ובמקום ערוה קאי ואיך יחול עליה זיקתו בדבר האסור לה, ג) מטעם דכה"ג אין זיקה כל עיקר עפמ"ש בב"ק דק"י אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ומשני אתתא בכל דהו ניחא לה ע"ש. ומשמע דאי לאו דהיה לה גם הנאה כל דהו ודאי לא קדשה נפשה וא"כ במומר אנן סהדי דאין לה הנאה כלל ובודאי לא ניחא לה לא קדשה נפשה מעיקרה ולא שייך זיקה כיון דאין כאן קדושין מעיקרו: אכן שכנגדם חולק עליהם ה"ה מאור עינינו רש"י ז"ל, ומי ראה רש"י ז"ל יוצא בראש המלחמה ונפתח בגדול דכוותי', מיד יצאו אחריו המון ראשונים ואחרונים לבטל דברי הגאונים דמתא מחסיא וסתרו כל ראיות ויסודי ההיתר. על טעם הראשון צווחו כולם איך יעלה על הדעת דמומר ורשע לא נקרא אחיו והא מקרא מלא הוא הלא אח עשו ליעקב אעפ"י שעשו מומר היה כמבואר בקדושין די"ח. על טעם הב' מפני שאסור לבוא עליה הרעישו לסתרו, דמה בכך שאסור אבל הולד הא אינו ממזר, וכל שאין הולד ממזר אע"פ שאסור לבוא חל עליה זיקת יבמין, וראיה לדבר חייבי לאוין ששנינו ביבמות ד"כ חולצת ולא מתייבמת, הרי להדיא שאע"ג שאסור ליבמה ולבוא עליה מדאורייתא אבל זיקתה לא נפקע וחולצת מיהא. וגם על טפם הג' מפני קדושי טעות דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה הניפו ידם לבטלו עפמ"ש התוס' ב"ק שם דדוקא בקדושי אירוסין אמרינן כן אבל לבתר נשואין לא דמשום חבת נשואין מחלה לתנאי, זהו הציר והקוטב שעליו יסבו דברי המתירין והאוסרין, וכל כך מצאו טענותיהם של הסותרים האוסרים חן בעיני הפוסקים עד שהב"י כתב שאין לדברי המתירין שורש וענף ולא שום צד סמך כלל, וגם בשו"ע פסקה לאיסור: ואם כי ידעתי מך ערכי שלא לאיש כמוני להכניס ראשי בין הכפירים הללו, אבל לא להכריע אבוא בזה אלא להליץ בעד רבותינו ראשי המתבתא בכדי שלא לשויא דבריהם הקדושים כחוכא ולברר ולתרץ אותם עד כמה שידי יד כהה מגעת, במה שהשיגו על טעם הראשון מקרא דהלא אח עשו ליעקב, ומזה רצו להוכיח דגם מומר נקרא אח. תמה אני על שניהם. גם על המתירין שהוכיחו מרבית דמומר לא נקרא את, וגם על האוסרין שהשיגו ע"ז מקרא דהלא אח עשו. דזה פשוט דלשון אחוה הוא שורש דיבוק וחיבור ונופל על שני ענינים, על אח מלידה ומבטן עצמו ובשרו ונקרא אחיו על שם שדם אחד נוזל בעורקיהם. ושייך ג"כ על אנשים שאינם בני אב אחד רק בני דת אחת דהדת מחברן ומדבקן, ומחמת זה תמה אני על המתירין שהביאו ראיה מרבית דכמו דהתם ממעטינן מומר מקרא דוחי, ה"נ לענין יבום לא מיקרי אחיך. וכי מה ענין רבית ליבום, איסור דרבית הוא לאו דוקא על אחים בני אב אחד ולשון אחוה האמור התם בע"כ שהם בני דת אחת ואחיו הוא במצות, ומשו"ה מומר שגם במצות אינו אח, ודאי דנתמעט שפיר מקרא דאחיך, אבל מצות יבום דמיירי באחים בני אב אחד, ודאי שלא נוכל למעט מומר ורשע דנהי דבמצות אינו אחיו אבל הא עצמו ובשרו ובני אב אחד ודאי דנופל בו לשון אח, וכיו"ב הקשה בתה"ד סי' רכ"ג על דעות הללו שמתירין ביבם מומר מטעם דאינו אחיך ע"ש. אכן א"כ גם קושיתו של רש"י והוכחתו דמומר נקרא אח מקרא דהלא אח עשו ליעקב צ"ל דדוקא רק לגבי חליצה דמיירי באחים בני אב בא להוכיח מקרא זה, אבל לגבי שאר דברים אין ראיה מקרא זה, דעשו שאני כיון דבני אב אחד הוא ולכן שייך בו שפיר לשון אחוה אע"ג דבמצות אינו אחיו, אבל שאר מומר איה"נ דלא נקרא אח. כיון דאינם בני אב אחד וגם לא בני דת אחת מה לשון אחוה שייך גבי', מיהו אכתי יקשה ממ"ש בתורה אחינו בני עשו, שאינם בני אב אחד וגם בחורה ומצות אינם ואפ"ה קראם אחים, וי"ל דקראם אחים נגד שאר אומות וכמ"ש בס' רביד הזהב פ' תצא, וגם קרא דהלא אח עשו ליעקב י"ל בזה דרק נגד שאר אומות קורא אותו אח אבל בלא"ה שפיר אמרי' דמומר אינו בכלל אח וכדברי הגאונים דמתמעטי שפיר מאחיך: והנה האחרונים הקשו עוד על הגאונים שהוכיחו מרבית דמומר אינו בכלל אח מדשרי להלותו ברבית, הא ברבית גופא קי"ל דבאמת אסור להלות למומר ברבית וכמ"ש הטור יו"ד סי' קנ"ט דדוקא למומר שכפר בעיקר ואינו מאמין בד' בורא שמים וארץ מותר, וגם במומר זה כתב המרדכי בשם רש"י דאסור. מיהו בזה י"ל דרש"י לשיטתו שחולק על הגאונים וסובר דגם לענין יבום לא נתמעט מומר אבל שאר מומר אסור ודאי לכו"ע להלותו ברבית, גם קושיא זאת י"ל לענ"ד, חדא דרבינו היראים ס"ס מ'