זקן אהרן חלק ב ר

תכוון לזה שאינו ימין עפ"י האמת וכמ"ש מהרי"ו בענין שני גיטין בב"א אבל כשחולצת בזה אתר זה אין שום חשש, דיכוונו שניהם היבם והיבמה לחלוץ בזה שעפ"י הדין הוא לחלוץ, ועוד דלהב"י נמצא שאחד מהם חולצת ביד שמאלה ולכן טוב יותר לחלוץ בזאח"ז ושתאמר בפירוש שבזה שהדין נותן שהוא כשר לחליצה בו מכוונת לחליצה, ובזה שאינו נחשב עפ"י דת תוה"ק להיות כשר לחליצה אינם מכוונים לחליצה רק כמתעסקת ופושטת מנעל מאיש נכרי, עיין בשו"ע ובב"ש ובפ"ת שם על מקומו. אלא שכ"ת מסתפק בהיות שהחלוץ הוא איש פשוט מאוד ואינו יודע לכוון מה שיאמרו לו בזה שיאמרו לו לחלוץ בזה שעפ"י דין לחלוץ, ע"ז אשיב לו כי עיקר ספיקו אינו מובן לי, דכלום הבנה יתירה נצרך לזה להבין מה שילמדו אותו הב"ד העומדים על גביו ומלמדים אותו לעשות כזה, ואף אם מעצמו אינו יודע לכוון אבל עכ"פ יש לו דעת כי מסברו לי' סבר, ומי גרע מעכו"ם שודאי אין לו מעצמו שום ידיעה והבנה בדיני ישראל ואפ"ה בישראל עומד ע"ג ומלמדו לעשות לשמה מועיל וכמו גבי מילה לר' יהודה דסובר בע"ז פ' אין מעמידין דבעינן לשמה ואפ"ה ימול ארמאה, וכן לגבי טוויית ציצית ועיבוד קלף לס"ת ס"ל להרא"ש דמהני בנכרי וישראל עומד ע"ג ומלמדו לעשות לשמה וכמבואר באו"ח סי' י"א, ואע"ג דבכתיבת גט לא מהני כתבו עכו"ם וישראל עומד ע"ג כמבואר בגיטין דכ"ב, כבר תירץ זה הרא"ש גופא בהלכות קטנות הלכות ס"ת דמקשה התם מ"ש דבעיבוד וטווייה מהני בנכרי וישראל עומד ע"ג ובגט לא מהני, וכתב לחלק דבגט דבעינן שיכתוב כל התורף לשמה וזה לא יעשה, אבל בעיבוד וטווייה לא בעינן אלא בתחלת העיבוד כשישים העור לתוך הסיד שיאמר אז אני עושה כך לשם ס"ת וזה יעשה הנכרי לשם ישראל כשיאמר לו עשה כך ע"ש, ודברי הרא"ש הללו תמוהים מאוד כאשר השיג עליו בתשובת פנים מאירות ח"א סי' מ"ה בדברים של טעם דאיך יוכשר בכה"ג דהא אם עיבד מקצת העור לשמו וכל שאר העור שלא לשמו בודאי פסול דודאי בעינן שיעבוד כל העור לשמו, ואע"ג דכשעיבד ישראל א"צ לומר אלא בתחלת העיבוד ואף שיעשה אח"כ בשתיקה שפיר דמי משום דכל העושה ע"ד ראשונה עושה, אבל לגבי נכרי דפסול בגט אפי' ישראל עוע"ג משום דחיישינן שאף שתיבה אחת יכתוב ע"ד ישראל מ"ט דלמא אח"כ ישנה, א"כ דין העיבוד שוה לגט וכי היכי דהתם חיישי' שלא יגמור כל התורף הגט כפי שיאמר ישראל מתחלה ה"נ בעיבוד ועיין שם שהאריך, ועוד הקשו האחרונים על חילוקו של הרא"ש מגט לעיבוד דמשו"ה בעיבוד מהני עוע"ג משום דא"צ אלא רגע וזה יעשה ע"ד ישראל משא"כ בגט דבעינן כל החורף לשמה וזה לא יעשה א"כ אם ישראל עומד ע"ג מתחלת הכתיבה עד סופה ועל כל תיבה יאמר לו שיעשה לשמה היה צריך להיות כשר, וזה לא אשתמיט שום אחד מהפוסקים שיאמר כן: אכן בחבורי במהדו"ק וגם במהדורא זה כתבתי לפרש כוונת החילוק מגט לעיבוד באופן אחר, דבעיבוד לא בעינן כ"א רגע, פי' דתכן הלשמה הוא קצר שאין בו כ"א תוכן דיבור אחד והוא שיהא לשם קדושת ס"ת וכן גבי מילה אין בו כ"א מחשבת דבר אחד והוא שימול לשם קדושת הישראלי, ולשמה קצר כזה שאין תופס כ"א תוכן דבר אחד לחוד יעשה זאת אדעת ישראל המבקשו, ואיה"נ לגבי גט אם לא היה נצרך לחשוב כ"א שיהיה לשם גירושין לחוד היה מועיל נמי, אבל בגט הא לא סגי במה שיחשוב רק לשם גירושין אלא צריך לשם המגרש ומתגרשת וצריך לחשוב שמותיהן וכנוייהן שיהא הכל לשם גירושין, ולשמה ארוך כזה דבר קשה הוא לתפוס במחשבתו ענין ארוך כזה, ושמא יש לכוון זה בלשון הרא"ש שכתב דבגט שצריך לכתוב כל התורף לשמה, דאין הכוונה שהפעילה נמשכת זמן רב, דלזה יש עצה שהישראל יעמוד מתחלה עד סוף כתיבה כקושית האחרונים, אלא הכוונה דהלשמה ארוך ונמשך הרבה עד שמחזיק כל התורף דהיינו כל שמותיהן וכנוייהן, משא"כ בעיבוד אינו אלא רגע כלומר שהלשמה הוא קצר כ"כ שאין בו אלא דיבור אחד רגע כמימרי', ולפ"ז בטוויית ציצית דהלשמה הוא נמי קצר דא"צ כ"א לחשוב לשם ציצית ותו לא, ולשמה קצר כזה מהני בישראל עומד ע"ג אפי' אם הפעולה נמשכת הרבה משום דעל המשכת הפעולה אין בו קפידה כ"א על המשכת אריכת הלשמה קפדינן, הרי דלשמה קצר מהני אפי' בכותי וכ"ש בישראל הדיוט דעכ"פ לא שייך בו אדעתא דנפשי' ורוצה לעשות מה שישראל אומר לו, א"כ בנ"ד בחליצה דהלשמה והכוונה קצר הוא דא"צ יותר כ"א לכוון להתירה בחליצה זאת ודאי שמהני כשב"ד עומד ע"ג ומלמדין אותו: וגדולה מזה שאפי' חרש דודאי לאו בר כוונה הוא אפ"ה מצד כוונה הי' כשר לחלוץ וכמ"ש בחי' הרמב"ן ליבמות דק"ז דהא דאמרו שם גבי חליצת חרש משום דלאו בני קריאה נינהו, והקשה תיפוק לי' דבעינן שיתכוונו שניהם כו' ואיכא למימר אע"פ שחרש כשוטה לענין מצוה מ"מ יש לו מקצת כוונה כשאחרים עומדים ע"ג והא דתניא עד שיכוונו שניהם לאפוקי חלוץ לה ובכך אתה כונסה וכיו"ב אבל נתכוון להוציאה בחליצה זו היינו כיוונו וחרש יכול לכוון כוונה זו ברמיזה דדעתא קלישתא אית לי' ומשו"ה לא מעכב בה אלא קריאה עכ"ל, וכ"כ המוהרי"ט בתשובה הביאה החכ"צ סי' א' וקצוה"ח סי' ער"ה וז"ל איברא דלא אמרו שם בגמ' עד שיכוונו שניהם אלא למעוטי חליצה מוטעת כו' אבל היכי דסברו לי' וסבר שבחליצה זו נפטרת ממנו א"צ שיהא בכוונת הלב באותה שעה ע"כ, הרי לפנינו דכוונה שבעינן בחליצה סגי אפי' ברמיזה וכדמסברי לי' וסבר ואפי' חרש לא אמרי' בו דמחוסר כוונה הוא, וכ"ש בנ"ד דבר דעת גמור הוא החלוץ אלא שאין למדן לידע טעמי הדינים שאינו מעכב כלל וסגי במה שב"ד אומרים ומלמדין אותו מה שיכוון, הוא הדבר אשר אמרתי מראש כי לא ידעתי מה מקום לספיקו של כ"ת ופשוט אצלי שצריך לעשות כפסק השו"ע לגבי איטר לחלוץ שתיהן בזה אחר זה כהב"ח דר"כ המהר"ם לובלין בסי' ט' והנו"ב מהדו"ת סי' קנ"ה וכן המנהג: והנני המברכו כברכת אהרן וואלקין. סימן קכד ב"ה עש"ק י"ט אדר תרצ"ה פינסק. כבוד ידידי הרב וכו' מהור"ר יהודה זוליאר רב בלונינעץ. ע"ד העובדא דאתי לידו באשה מ' שיינא בת ר' אהרן צבי קאפלינסקי שבעלה מ' שמערל ראגאלין מת במדינת רוסיא מיד אחר חתונתם זה קרוב לארבע עשרה שנה בלא זרע קיימא, ונפלה ליבום לאיש כזה