זקן אהרן חלק ב קצט

אלא היכי דפריש חוץ מתרומתיך וירושתיך אבל בסתמא כשר והוה"ד בחוץ מתזנותיך וכמ"ש בתורי"ד שם, וזהו כוונת ר' יהודה במה שהכשיר גם למהך להתנסבא, פי' שלאו דוקא בהרי את מותרת לכ"א כשר אלא אפי' בלמהך להתנסבא נמי כשר דמסתמא אמרי' דיש במשמע להתיר גם זנות, ויותר נראה שר' יהודה פליג גם בזה עם רבנן, דלבד בפלוגתא דודן פליגי נמי בזה, דרבנן סברי דדוקא בהרי את מותרת כשר משום דמתירה לכל אדם לזנות נמי, ולמהך להתנסבא אינו כשר משום דאינו מתיר כ"א נשואין. וסברתם כסברת היש מי שאומר דאפי' למהך להתנסבא סתם אינו מתיר זנות, ור' יהודה סובר דגם למהך להתנסבא כשר דסתמא גם לזנות משמע וכמ"ש, ואע"ג דבש"ס לא הוזכר דפליגי כ"א בידים מוכיחות דזהו טעם על פלוגתתם בודן, ולמה לא פי' גם טעם פלוגתתם בוהרי את מותרת, די"ל דבזה לא הוצרך הש"ס לבקש טעמים דטעמי דבריהם מונחים בעצם הלשון, רבנן סברי שפי' להתנסבא דהיינו נשואין הרי שייר זנות, ור' יהודה סובר גם זנות נמי במשמע: והנה מה דנצרך לכתוב ודן בגט, בכדי שיהא ניכר מתוכו שע"י ספר זה מגרשה, נצרך לכותבו דוקא או בראש הגט או בסופו אבל לא באמצע וכמש"ש הריטב"א דבעינן שיהא משמע דהאי ודן אכולה מלתא קאי וכשכתוב באמצע לא משמע דקאי אכולה מלתא דגט, ולפ"ז ניחא מה שמשנים בנוסחי הגט דידן לכתוב ודן בתר למהך ולא כר' יהודה דכותב למהך בתר ודן, דלפמ"ש דר' יהודה מיירי שלא כתוב בגט שום דבר קודם ודן רק מודן מתחיל הגט, דהרי את מותרת לא נצרך לכתוב לדידי', וגם שאר נוסח הגט כגון אנא פב"פ גרשתי פלונית אנתתי, כ"ש דאין צורך, דאם היה כתוב כזה לא היה צורך לכתוב גם למהך להתנסבא, דלשון זה מבורר יותר גם מהרי את מותרת וגם מלמהך להתנסבא וכמו שמוכיח בתורי"ד שם ממשנה דחמשה שכתבו כלל בתוך הגט איש פלוני מגרש פלונית כו' ועדים מלמטן כולם כשרים ע"ש, ובע"כ שהגט מתחיל מודן ולכן לא שייך לכתוב למהך ברישא, דמלשון דלמהך אי אפשר להתחיל הגט דאין לזה שום קישור ולכן הוכרח להתחיל מודן ולכתוב למהך בתר ודן, דגם זה כשר כיון דודן כתוב בראש הגט, וכל זה הוא לר' יהודה דמתחיל הגט מודן, משא"כ לדידן דחוששין אנו לכל הדעות וכתבינן בריש הגט אנא פב"פ וכו' וגם כתבינן למהך להתנסבא וגם והרי את מותרת דחיישינן לסברת הרמב"ן שמצריך לשתי הלשונות דוקא, ולמהך כו' לחוד לא סגי דלא התיר כ"א הנשואין, והרי את מותרת לחוד נמי לא סגי אי אתי בעל ומערער שלא התירה אלא לזנות כלומר שתהיה פנויה וכמ"ש כל זה הריטב"א בשם הרמב"ן ע"ש, וכיון שכן שמתחיל הגט בלשון אנא פב"פ כו' אי אפשר לכתוב ודן קודם למהך דא"כ יהיה הודן באמצע וזה פסול, משו"ה בחרו לכתוב כל לשונות הגט דהיינו למהך ולהתנסבא והרי את מותרת כל לשונות ההיתר כאחד ולאחר שגמר כל לשונות ההיתר המוסכם לכל הדעות סדרו לכתוב ודן דקאי אכולה מלתא דלעיל, דלפ"ז כתוב ודן בסוף הגט ממש דזהו נמי כשר, וכדאי הדברים הללו שלא להוציא לעז על הראשונים מסדרי הגט ותורתם אמת, ולפ"ז מיושב גם הרמ"א שסובר דהרי את מותרת אינו עיקר הגט אלא כפל הדברים בעלמא, דבזמן המשנה לא היה כתוב בגט כ"א הרי את מותרת ולכן ודאי שזהו גופו של גט, אבל השתא דנהגינן לכתוב אנא פב"פ כו' למהך להתנסבא לכל גבר כו', שוב באמת א"צ להרי את מותרת ובודאי שאין זה כ"א כפל דבר הוספה בעלמא וזה אמת ויציב ומקום הניחו לי בזה, וכיון שכן בנ"ד דהספק נפל בוהרי את מותרת שמדינא א"צ לכותבו ודאי דיותר טוב להשמיטו לגמרי מלכתוב בשינוי וכמו בספק בשם האב וכמ"ש לעיל: ואין להקשות דא"כ למה לא משתמיט שום אחד מהפוסקים לומר כן, דכולם כתבו כן בנוסח הגט, הללו כתבו בלשון והרי את והללו בלשון והרי היא, אבל להשמיט לגמרי לא זכר שום אחד מהבאים אחריהם, ומ"ש מספק בשם האב דכתבו שיותר טוב להשמיט לגמרי, די"ל דמה שכתבו דלהשמיט טוב יותר מליכנס לספק היינו בשם האב דחסר לגמרי כשר ושינוי פוסל וכמ"ש הפוסקים ומבואר אצלי בחבורי במהדו"ק סי' פ"ח, ובמקום כזה אי אפשר ליכנס לספק, דשמא יעשה שלא כהלכה ויהיה שינוי ויופסל ולכן טוב יותר להשמיט לגמרי, דחסר כשר, אכן בנ"ד דהספק הוא אם לכתוב "את" בנוכח או "היא" בנסתר, ובשינוי שבין נוכח לנסתר גם שינוי כשר אם יהיה השינוי בתיבה אחת וכמ"ש החת"ס סי' מ"ז באם כתב דהות חסר בלא יו"ד דמשמעותו נסתר דכשר כיון שכל הגט לפניו ולאחריו בלשון נוכח אם יהיה תיבה אחת בלשון נסתר ונסתייע מתשובת הרלנ"ח שפסל גט שכתב בו בכ"מ שתמצא במקום שתמצאי משום שיש לתלות בתנאי כו' הא לא"ה לא היה פוסלו ע"ש, וכיון שגם שינוי נמי כשר לכן לא השמיטו לגמרי וכתבו כל אחד כהבנתו ולא חששו שמא ע"י הכתיבה יפלו בשינוי כיון דשינוי כשר כמו חסר: ולענין לכתחלה היה נ"ל לכתוב בנוסח והרי את, דאי"א להגיה היא, דהמעיין בשבו"י גופא וז"ל וכן נ"ל כי לשון זה שכתבו רי"ף והעיטור בשם הגאונים שכתב בה גיטא דנן וכן והרי את וכו' ודן די יהוי כו' משמע דהוא נוסח גט חרש ממש כו' עכ"ל, וא"כ איך אפשר להגיה היא דהא הוא עשה הוכחה מלשון "את" בנוכח שזהו עיקרו של גט ולאפוקי מהצ"ל שכתב דגט העקריי הוא כנוסח שארי גיטין, ונוסח הגאונים אינו אלא הוספה ואחרי שגם בצ"צ החדש כתב שלשון "את" דוקא הוא הכי נקטינן למעשה לכתוב גט חרש בלשון והרי את מלבד הגט העקריי דהיינו גט פשוט כשאר גט דעלמא ובתחלה נותנין הגט פשוט ואח"כ הגט חרש בנוסח הרי"ו ובנוסח והרי את וכמ"ש כנלע"ד למעשה: והנני המברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן קכג ב"ה יום ד' י' אדר תרצ"ג פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר יצחק יעקב ווייס שליט"א מו"צ בגראסווארדיין רומיני'. ע"ד שאלתו בחלוצה שיש לה שני יבמים והקטן אינו רוצה לחלוץ והגדול איטר על הרגל כי בהיותו במלחמה הרגילו אותו להיות עוקר רגל שמאל תחלה, ואם כי הפוסקים תפסו לעיקר פסק השו"ע אה"ע סי' קס"ט לחלוץ בשניהן ורק בזה הוא דפליגי הב"י עם הב"ח, להב"י תחלוץ שתיהן בבת אחת ולא בזה אחר זה שאם תחלוץ רגל אחת קודם איכא למיחש דלמא קי"ל כמ"ד שאינה חולצת אלא ברגל אחד והוה חליצה פסולה וצריכה לחזור על כל האחין וכו', ולב"ת להיפך אי"א לחלוץ לשתיהן בבת אחת דאיכא למיחש לשמא