זקן אהרן חלק ב קצח

ואינו אלא חומרא דרבנן בעלמא לחוש לכתחלה אבל לא לבטל מעשה הגט מספיקא. ובשגם דהכא הוי כעין תרי ספיקי, ספק שמא הלכה כרוב הפוסקים דנאמנת, ואפי' אי נימא דהלכה כרמ"א דבזה"ז אינה נאמנת, שמא באמת הסבה שלא יוכל לבעול הוא מפני חולי וחסרון דגבורת אנשים, ועיין עוד בתשובת עין יצחק שם שהאריך לבאר דאפי' במקום שהבעל הכחישה בברי וטוען שיש לו גבו"א אפ"ה כיון דספיקא דדינא הוא ולרוב הפוסקים נאמנת ונמצא דהגט מעושה כדין אין לבטל מעשה הגירושין מטעמים אשר האריך שם ע"ש, וא"כ כ"ש בנ"ד שהבעל אינו מכחישה, ומלבד ספיקא דדינא יש ספק בעצם שמא האמת כדבריה, וגס יש לצרף לזה סברת הרא"ש בתשובה שהביא הנתיבות סי' ר"ה דהיכי דאחד תובע מחבירו מאה זהובים והשיבו הנתבע לא הייתי חייב לך רק פ' זהובים וכבר נתתי לך ופטרתני וכו' וטען ראובן אנוס הייתי. כי הייתי מוכרח לכך כדי שתתן לי השמונים זהובים וכו', והשיב הרא"ש דלאו מודעה הוא דהא לא הכירו העדים באונסו זה דאיכא למימר הדין עם שמעון שלא היה חייב לו אלא פ' ולא דחי לעובדא דפרדיסא וכו', ובנתיבות שם כתב בטעמו דס"ל להרא"ש דכל שאינו ידוע שהוא מתנה באמת דאפשר דנתרצה בשמונים מחמת שהאמת אתו שאינו חייב לו יותר לכן לא מבטלינן הקנין ע"ש, וגם בנ"ד שייך סברת הרא"ש ונימא דאפשר שבסוף נתרצה באמת על הגט מחמת שיודע האחת שאין לו גבו"א והדין עמה: ומכל הלין טעמי, א) דלב"י ותו"ג והפלאה בכה"ג שלא באו לאנסו על הגט, רק מפני יראתו שלא ימסרנו בא לפייסם ולהציל עצמו ע"י גט, לא הוי גט מעושה כלל, ואפי' נימא שגם בכה"ג שבא להציל הוי גט מעושה, אכתי כיון שאח"כ אמר רוצה אני אפשר שבאמת נתרצה על הגט בלב שלם מפני שידע שהאמת אתה וכסברת הרא"ש, ועוד דאפי' אם בלבו לא נתרצה והוי גט מעושה, אכתי מעושה כדין ישראל הוא כיון דנאמנת וכופין להוציא גם בדיננו. א"כ שפיר יכולים גם עכו"ם לכפותו שיעשה כמו שישראל אומר לו, ואפי' להרמ"א דאינה נאמנת משום דפריצי, הא בנ"ד אינו מכחישה הבעל וגם הוא מודה שלא יכול לבעול כדרך כל הארץ, ואף שמסופק בסבת הדבר, אכתי מספיקא לא נוכל לבטל מעשה הגט מה שכבר אמר עליו רוצה אני, דדבר שאינו אלא מצד חומרא ודאי דספיקו להקל ולא מבטלינן הגט וכמ"ש, זהו הנלע"ד וה' יסייענו לכוון ההלכה: כנפש ידידו דו"ש ומברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן קכב ב"ה מוצאי מנוחה פורים תרצ"ג. כבוד ידידי הרב וכו' מהורי"י ווייס שליט"א מו"ק בגראסווארדיין רומיני'. ע"ד שאלתו בנוסח גט חרש שכתב רבינו ירוחם בשם הרי"ף ובעל העיטור נוסח אחר לא כשאר נוסחי גיטין דעלמא כמ"ש בפ"ת אה"ע סי' קכ"א סק"ז, וכשבו"י סי' קכ"ג כתב שנוסח זה הוא העיקר עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע ע"ש. ואלא שבנוסח זה נבל ספק בסופו. דבנוסח הראשונים גופא כתוב והרי "את" מותרת לכל ארם. כמדבר לנוכח, ואכן בצ"צ הגיה והרי "היא". כמבואר בפ"ת שם, ובכן נסתפק כ"ת שמא צריך מספיקא לכתוב שני גיטין של נוסח חרש גופא, אחד בנוסח והרי את. והשני בנוסח והרי היא: ע"ז אשיב לו כי חס שלא להזכיר לכתוב שני גיטין בשביל ספק זה כיון דקי"ל דאין נותנין שני גיטין אלא מדוחק כמ"ש הרמ"א אה"ע סי' קכ"ט סעי"ט וטוב לצמצם הכל בגט אחד בכל מה דאפשר, ודוקא בדבר כזה שהחסר או השינוי פוסל ואין שום ברירה אחרת, דלהשמיט ולא לכתוב לגמרי אי"א מפני שיהיה חסר, ולכתוב השינוי כ"ש דאי אפשר, דשינוי גרע מלא כתיב כלל, ובזה ההכרח לכתוב ב' גיטין, אבל במקום שהחסר כשר בדיעבד, טוב יותר להשחיט לגמרי כל דבר שיפול בו ספק מלתת שני גיטין, וכמו דקי"ל כשיש ספק בשם האב איך לכותבו אע"ג שאפשר לתקנו ע"י ב' גיטין אפ"ה טוב יותר להשמיט שם האב לגמרי ולא לכתוב שני גיטין וכמ"ש בתשובת שם אריה סי' ע"ג דמסיק דהלכה רווחת בישראל שכיון שבדיעבד כשר בלא שם האב לכן כשנפל ספק בשם האב אין נותנין שני גיטין אלא משמיטין לגמרי שם האב וכ"פ כל הפוסקים, ולפ"ז בנ"ד דהספק הוא בתיבות של והרי את מותרת שכל עיקר נוסח זה אין בו צורך מדינא כיון שכבר נכלל בלמהך להתנסבא הכתוב קודם ואינו אלא מנהגא בעלמא שנהגו להוסיף ולכתוב גם והרי את מותרת וכמ"ש הרמ"א אה"ע סי' קכ"ו סעיף א', ואם לא כתבו כלל פשיטא דכשר ולכן אם נפל ספק בנוסח זה ודאי דטוב יותר להשמיטו לגמרי מלכתוב ב' גיטין: ואף אם אמנם לכאורה דברים הללו מפליאים כל עין רואה, דהם נגד המשנה המפורשת בגיטין דפ"ה גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם, ופרש"י גופו עיקר כתב הגט כך יכתבו בו, ועיין בב"ש מש"ש וא"כ איך יאמר הרמ"א שאינו אלא הוספה עפ"י מנהג, ובכדי ליישב דבריו שכתב שנהגו כך ללא צורך אקדים דרך אגב מה שראיתי לאחד מן האחרונים שהרעיש על נוסחת הגט שלנו שכותבין למהך להתנסבא כו' והרי את מותרת לכל אדם ודן די יהוי כו', ואילו במשנה שם א"ר יהודה ודן די יהוי כו' למהך להתנסבא, הרי שסובר דלמהך להתנסבא צריכים לכתוב לבתר ודן, וא"כ מה זה ועל מה זה שינו בגיטין דידן מלישנא דר' יהודה לכתוב ודן לבסוף, וכן כתב להרעיש הרבה עד שלא נקה מהוצאת לעז על גיטין הראשונים, וכתבתי ליישב דהנה הכי איתא במשנה גופו של גט הרי את מותרת לכ"א ר' יהודה אומר ודן די יהוי כו' למהך וכו', ולכאורה משמע שר' יהודה פליג עם ת"ק מהו גופו של גט ולדידי' הרי את מותרת אין זה עיקר הגט, אכן באמת אינו כן וכמ"ש הרמב"ם בפיה"מ שם ור' יהודה לא פליג כלל על ת"ק בדין דהרי את מותרת ובודאי מודה גם הוא דהרי את מותרת הוא נמי עיקר הגט, אלא שבא להוסיף דגם אם לא כתב והרי את מותרת אלא למהך להתנסבא כו' נמי כשר דזהו נמי עיקר הגט כמו הרי את מותרת ובא לאפוקי מסברת קצת ראשונים שרצו לומר דלמהך להתנסבא לחוד לא סגי משום דאינו מתיר כ"א נשואין ומשייר זנות, ודוקא הרי את מותרת הוא דבעינן לכתוב, שמתיר זנות נמי, ואמנם באמת רוב ראשונים דחו לסברא זאת, דדוקא כשכתב בפירוש חוץ מתזנותיך הוא דמוקמי' בש"ס בתיקו ותיקו דאיסורא לחומרא אבל מסתמא כי כתב למהך להתנסבא גם לזנות במשמע, שהרי חוץ מתרומותיך וירושתיך דאיתוקמא. נמי בתיקו לא מפרש להו בגיטא. ש"מ דלא קפיד תלמודא