זקן אהרן חלק ב קצז

ביניהם יש חילוק דעות, יש מהם האומרים שלא מצאו בו שום שינוי, ורק נתנו לו רפואות לחיזוק בתקוה שיהי' ככל אדם, ורופאים אחרים אמרו שאין תרופה למכתו ואינו ראוי להוליד וגם נתנו תעודה בכתב ע"ז שאין לו גבורת אנשים. וכשמוע זה אבי האשה תפס מיד הבעל כל החפצים שלו ואינו רוצה להחזירם לידו עד שיתן גט, וגם יאיים אותו שימסרנו לפני השלטון ויענשו אותו בעונשי המלוכה, וסוף היה שמחמת כפיות הללו נתרצה ליתן גט. ובבוא לפני הרב והרב שאל ממנו אם נותן הגט מרצונו, השיב מה אעשה ומוכרח אני ליתן גט כי כופין אותו, ואח"כ סידרו הגט בביטול מודעות ובאמירתו רוצה אני וכעת לאחר נתינת הגט רוצה כ"ת לפוסלו מפני שהוא גט מעושה: וע"ז באתי להשיבו כי הפעם לא ירד בני עמכם להסכים על ביטול הגט שכבר ניתן מטעמים שאבאר, חדא דמתחלה יש לדון על עיקר הדבר אם הוי גט מעושה מעיקרו, דהנה כ"ת לא פירש פרט אחר עקריי, אם בשעת האונס כשאנסו בתפיסת החפצים ובמסירה לשלטון, אם הזכיר בשעת מעשה ענין הגירושין שאנסו בזה כדי שיתרצה ליתן גט. כי אם בשעת מעשה לא הזכיר כלל ענין הגירושין, רק תפס ואיים סתם, ואלא שכעת שהבעל רוצה לקבל החפצים ולהנצל ממסירות מוכרח לפייסם בנתינת הגט, בכה"ג אין זה גט מעושה וכמ"ש התורת גיטין סי' קל"ד סעיף ד' בשם הב"י חו"מ סי' ר"ה שהביא לתרץ מה דהקשו בגיטין דנ"ה גבי סקריקון דגזרו קמייתא ומציעתא כיון דקטלי' אגב אונסא גמר ומקני, והא הו"ל תלוהו ויהיב, ותי' הב"י דשאני היכי שהאנס אינו תובע ממנו כלום אלא שרוצה להרגו וזה נותן לו קרקע כדי לפייסו שלא יהרגנו, בזה אמרו דגמר ומקני ע"ש, וסברא זו מוכרחת בתוס' כתובות דכ"ו ד"ה וע"י נפשות אסורה לבעלה שכתבו אפי' לבעלה ישראל דשמא נתרצית כדי למצוא חן שלא יהרגנה וכו' עכ"ל, ובהפלאה שם הרעיש ע"ז דלמה תיאסר אפי' אם נתרצית מחמת פחד מיתה, הא גופא הו"ל אונס כדאיתא בריש כתובות ולדרוש להו דאונס שרי, ושוב ראיתי שכבר הקדימו הרשב"א בקושיא זאת, ותי' ההפלאה דכוונת התוס' כן דכיון דהאונס לא היה על הזנות רק שהיא מצלת עצמה מן האונס ע"י הזנות הוי זה כרצון ע"ש, וזה כסברת הב"י: הן אמנם דכשאני לעצמי הי' אפשר לדחות ראיה זאת דכבר כתבתי בחבורי לכתובות שם ליישב קושית הרשב"א והפלאה הנ"ל באופן אתר, והוא דודאי אם בלבה לא נתרצית ורק שמחמת האונס הוא דעבדה כדי להנצל מהאונס פשיטא דשרי אפי' כשעבדה כן רק כדי להנצל, דגם בבא להציל מיקרי אונס ודלא כהב"י, אלא דאנן חיישינן שמא נתרצית גם בלבה דכיון שבעלה נידון למיתה ואינה בוטחת עוד לחזור לבעלה, נתרצית ונבעלת ברצון, ואפי' לפרש"י שם דע"י נפשות האמור במשנה שם הוי הפירוש שנידונה היא האשה למיתה ולא כדמוקי בש"ס דנשי דגנבי גנבי, י"ל נמי דכיון דידעה דאזלא לקטלא ממש ולכן משום ההנאה שניצולת מן אונס המיתה, אף הן מפקירות עצמן אליהן ונבעלות ברצון וכעין דאמרי' אגב אונסי' גמר ומקני דהוי נמי מזה הטעם דמשום ההנאה שניצל מן האונס עביד ברצון וממילא לא שייך טענת אונס, דהא על המחשבה שבלב לא מהני אונסה, ולא דמי למה דאמרי' בפסחים דכ"ה דלא אפשר ומכוון שרי, די"ל דלענין איסור לבעלה שאני כיון דעכ"פ מעלה מעל באישה וכדקי"ל באה"ע סי' קע"ח דאפי' באומרת מותר אסורה לבעלה מה"ט, וכן מה שהביא בהפלאה בשם הב"ש להקשות דמ"ש מעיר שכבשוה כרקום דאיכא נמי פחד מיתה ואפ"ה לא חיישי' שמא נתרצית ודוקא הכהנות אסורות כמבואר בסוגיא שם. לפמ"ש לק"מ דהכא כיון שנדונין למיתה הן או בעליהן חיישינן יותר לשמא נתרצית, משא"כ בכרקום או בשבויה דעלמא אם כי יש להן פחד מיתה נמי מ"מ אין נדונין למיתה ולכן לא חיישי' התם כמו הכא. וכדבריי תמצא בשמ"ק לכתובות שם, ובזה נסתרה יסוד הראיה של הפלאה להוכיח מכת קושיתו זאת של הב"ש חידוש דין של הב"י לחלק בין כשבא המאנס מתחלה על הבעילה לאונסה ע"ז. ובין כשבאה היא להציל עצמה ע"י הבעילה דאסור וכמ"ש, ולמ"ש אין חילוק בזה ובאם בלבה לא נתרצית כ"א מחמת אונס הוא דעבדא אז אפי' כשבאה להציל עצמה נמי מותרת לבעלה, דהא גופא הו"ל נמי אונס, ולפ"ז בנ"ד אפי' נימא דבשעת האונס לא הזכיר הגט ורק שהבעל בא להציל עצמו ולפייסם בגט אכתי גט מעושה הוא, כן היה נ"ל, אבל פוק חזי גברא רבוותי דקיימי נגדי ה"ה הב"י, התו"ג והפלאה דס"ל דבכה"ג לא הוי גט מעושה כלל ומי ירים ראש נגדם: מיהו אפי' נימא כמו שכתבתי אני דגם בכה"ג שבא להציל נמי הוי גט מעושה, אכתי אין לפסול הגט בנ"ד, דהא האשה שטוענת בפני בעלה שאין לו גבורת אנשים ס"ל לרוב הפוסקים דנאמנת אפי' כשהבעל מכחיש אותה וכופין אותו מיד להוציאה בגט. משום חזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה, ואף דלא טענה בעינא חוטרא לידי וכו' וכמ"ש הב"ש סי' קנ"ד סקי"ח ובד"מ שם בשם תשובת הרא"ש כלל מ"ג ותשובת הרשב"א סי' אלף רנ"ה והובא בב"י שם וכ"ה דעת התוס' והר"ן בנדרים ד"צ ובתוס' יבמות דס"ה וש"פ, וכ"ש בנ"ד דהבעל אינו מכחישה וגם הוא מודה שלא יוכל לבעול כדרך כל הארץ ורק שרוצה לתלות זה בסבות שונות דודאי דנאמנת וכופין אותו להוציא, וא"כ אף אי נימא דאנוס מפני פחד המושלים והפסד החפצים, עכ"ז הא כיון דשלחו אותו לדון בדיני ישראל א"כ הא קי"ל דגם נכרים יכולים לכופו ולומר לו עשה גט מה שישראל אומר לך וכשר הגט דדייני ישראל הא יכולים לכופו, אלא דהעיקר מה שיש להחמיר בזה עפמ"ש הרמ"א באה"ע סי' י"ז וסי' קנ"ד. דהאידנא דנפישי חוצפא אינה נאמנת לטעון שאין לו גבורת אנשים מטעם דאיתרע חזקה דאינה מעיזה והוא דעת המרדכי, ולדעה זאת גם בדיננו אין כופין ואם כפוהו הוי גט מעושה שלא כדין, אבל באמת גם מזה לא איריא לבטל הגט. דכבר כתב הב"ח דדברי הרמ"א אינם מעיקר הדין אלא מצד חומר לכתחלה ועמ"ש הח"מ שם, אבל מעיקר הדין אין חילוק בין פרוצה לשאר נשים וגם בנשים פרוצות שייך חזקה דאין אשה מעיזה, ובפ"ת סי' קנ"ד סקי"ט הביא בשם גבורת ארי דדברי הרמ"א הם רק דעה יחידית שלא הוזכרה בשום פוסק וכמה גדולים פסקו למעשה להאמינה גם מיד אחר הנשואין ולכופו להוציא, ועיין בתשובת עין יצחק חאה"ע סי' ל"ד שהוכיח מכמה מקומות בש"ס דמן הדין אין לחלק, ואפי' בנשים פרוצות שייך חזקה דאין מעיזה, וגם דלא חיישינן לחומרא זאת אלא מצד ספק בעלמא. דאף אי נימא דיש לחוש בהגט מפני חשש גט מעושה, אינו רק ספק גט מעושה שלא כדין משום דאי מחויב עפ"י ד"ת לגרשה דהאמת עמה שאין לו גבורת אנשים אז הגט כשר דהוי גט מעושה כדין, ואינו אלא ספק שמא האמת עמו והוי גט מעושה שלא כדין, ובשגם דגם הבעל מודה ואינו מכחישה בברי שיש לו גבורת אנשים, דהא מודה שלא יכול לבעול ביאה גמורה כדרך כל הארץ, ובמקום שהעיקר הדין נאמנת