זקן אהרן חלק ב קצד

גם בקולר של ממון נמי אמרי' הכי. דהא חזינן דלא בעינן שיהא נמסר לסכנה ורק כיון דחשש סכנה הוא מהני שוב לומר דכותבין ונותנין, ממילא בקולר של ממון נמי אע"ג שלא נמסר להריגה ממש, מ"מ כיון די קולר חשש סכנה איכא אמרינן דכותבין ונותנין, וכ"ש הוא מיוצא בשיירא שמעצמו ורצונו הולך ואינו מסור בידי שבאים ואינו טרוד כ"כ, ולפ"ז מיושב מאוד דעת רש"י דמ"ש בירושלמי דגם בקולר של ממון היינו אליבא דאמת לבתר דחזרו לומר אף המפרש דכיון שבמפרש אמרינן כן אע"ג שלא נמסר להריגה ממש, הוה"ד בקולר של ממון, וניחא נמי מה שכל הפוסקים פסקו דאפי' בקולר של ממון משום דלבתר דחזרו לומר אף המפרש, כן הוא האמת דקולר של ממון נמי, ומה שפרש"י בקולר של נפשות היינו על בראשונה שלא אמרו כ"א ביוצא לקולר לחוד אבל במפרש ויוצא בשיירא לא אמרי' דכותבין ונותנין, וצ"ל בע"כ דסוברים שדוקא בקולר של נפשות, דאי גם בקולר של ממון נמי א"כ למה לא אמרו נמי מפרש ויוצא בשיירא דדמי ממש לקולר של ממון, ומדאמרו בראשונה כ"א ביוצא בקולר לחוד מכלל דסברי דדוקא היכי שנמסר להריגה ממש הוא דאמרי' הכי ולא היכי שאין כ"א חשש סכנה ומשו"ה מוכרח היה רש"י לפרש בקולר של נפשות, וזה כוונה אמיתית ברש"י ב"ה, ואם כי כל גדולי המפרשים וגם מפרשי הירושלמי נתקשו על רש"י בזה, ולדעתי הברור ברש"י כמ"ש ומקום הניחו לי בזה ועיין בהגהמי"י פ"ב מהלכות גירושין שעל מ"ש הרמב"ם והיוצא בקולר אפי' על עסקי ממון כו' ציין אבל רש"י פי' היוצא בקולר ליהרג ע"ש, הרי שהבין שיש מחלוקת בין רש"י ורמב"ם, ולמ"ש חלילה שיחלוק רש"י על המפורש בירושלמי במקום שאין בבבלי כנגדו, ורק רש"י פי' כן על בראשונה וכמ"ש וזה ברור, הרי ביארנו דלאו דוקא אם נתפס סכנה ממש אלא לכל קולר שהוא כיון שרק חשש סכנה יש בו הוי נמי דינו כשכ"מ דאפי' לא אמר תנו נותנין, והא דבבריא בעי' שיאמר תנו היינו כשלא היה שום סבה המבהלת אותו אבל אם היה סבה המבהלת או יוצא בקולר או שבאים מוליכין אותו, גם באחת מכל אלו הסבות לא בעינן שיאמר תנו ובכתבו לחוד נמי כותבין ונותנין שהדבר ידוע ומובן שכוונתו היה לכתוב וליתן אלא מחמת בהילתו לא סיים לומר חנו, וכ"ש בנ"ד היו כולנה, תפוס ונאסר היה, הרי נמסר לקולר, פוליציי מוליכים, הרי שבאים מוליכין. ההמון נסבו על הבית וגם אותו הפחידהו ליקח נקם ממנו אין חשש סכנה גדול מזה, וגם בהלה גדולה הרי סבה המבהלת אותו, ופשוט הוא דבכל סבות הללו דינו כשכ"מ ומבוהל שלא בעינן שיאמר תנו וגם כתבו לחוד מהני: ועוי"ל דמה שאמר וגם כתב שיכתוב גט לגרש את אשתו. דמה שהוסיף לומר לגרש. הוי זה כאומר תנו וכמבואר במשנה גיטין דס"ה ובאה"ע שם גרשוה שלחוה שבקוה כו' יכתבו ויתנו, ואף דהב"ש כתב שם בס"ק כ' בשם המ"מ דבעינן שיהא מדבר מפסקי גיטין. הא בנ"ד נמי היה מדבר עמה על עסקי גיטין, ובשגם דלשון כתבו גט לגרש את אשתי עדיף מלשון גרשוה לחוד, דהתם יש לפרש שלא לגירושין נתכוון כ"א לגרשה ולהרחיקה מן הבית כמו גרש האמה הזאת וכמ"ש הב"ש, אבל כשאמר כתבו גט לגרש בע"כ דלגירושין נתכוון, ולהרחיקה מן הבית אין צורך לכתיבת גט, וא"כ האי לגרש דאמר בפ"כ שנתכוון שימסרו הגט לידה והוי כאומר להדיא תנו, ועיין בתשו' פנ"י לבטל המג"ס שבתוך דבריו כתב וז"ל אם חזינן בדעתו דגמר לגרשה לא בעינן תנו וה"ט דקולר ומסוכן דלא בפי' תנו שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא לכתוב וליתנו לה ע"ש, וה"נ בנ"ד הא ידעי' דדעתו היה לגרשה באמת כמו שהתבונן כת"ר מכל הדברים שדיבר עמו, לכן בכה"ג גם אם לא אמר תנו נותנין וזה פשוט: וע"ד החידוד נ"ל לבאר דברי הפנ"י שהבאתי דאם חזינן דדעתו לגרשה לא בעינן תנו, דהנה במשנה דגיטין דס"ו איתא בזה"ל בריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה, ורעק"א בתוספות משניות הקשה למה למשנתינו לטעם דרצה לשחק תיפוק לי' כיון שלא אמר תנו ולא עשאו שליח על הנתינה ע"ש, ונ"ל דאי לאו החשש דרצה לשחק לא הוי מצרכינן כלל שיאמר תנו אלא הו"א דבאומר כתבו לחוד גומר בלבו שיתנו הגט וכמ"ש בשם הפנ"י דהיכי דגמר לגרשה לא בעינן תנו, ורק כיון שאמרינן דרצה לשחק בה ולא נתכוון לגרשה בעינן שיאמר להדיא חנו. וכל זמן שלא אמר תנו נתחזק החשש יותר דרצה לשחק בה, דאם לנתינה גמורה נתכוון היה מפרש תנו וכיון שלא פירש תנו מסתמא לא גמר בדעתו לתת הגט ומה שאמר כתבו רצה להשטות ולשחק, ובזה ניחא מה שבשכ"מ לא בעינן תנו דהיינו לפי שבשכ"מ לא שייך הטעם דרצה לשחק דאין אדם משטה בשעת מיתה כמ"ש רש"י בכתובות דנ"ה ובחו"מ סי' פ"א. ממילא אמרי' שכתבו נמי סגי כיון דודאי בדעתו גמר לגרשה ולא להשטות מכוון. לא בעינן תנו וכהפנ"י, ונמצא דדברי הפנ"י יש להם יסוד גדול במשנה מדקאמרה הטעם דרצה לשחק ידעינן דהיכי דגמר בלבו לגרשה לא בעינן תנו, וכיון שעיקר הטעם דבעינן בבריא תנו משום דבלא זה אמרי' דרצה לשחק ומשטה בה, ובמקום דלא שייך משטה הוי דינו כשכ"מ, והא מבואר בחו"מ סי' פ"א דטענת השטאה א"י לטעון אלא כשהאמירה היתה בדברים בע"פ אבל בכתב ידו לא אמרינן משטה דאנן סהדי שלא היה עושה כן לחתום בכתב ידו כדי להשטות, ולפ"ז בנ"ד שחתם בחתימת ידו על אמירתו כתבו דלא שייך בזה רצה לשחק ולהשטות הוי דינו כמסוכן וסגי בכתבו לחוד, וגם הא דעת רוב הפוסקים דטענת השטאה לא מהני אלא כשתבעו והודה לו אבל בלא תביעה אם הודה לו אינו יכול לומר משטה, ובטור שם ביאר הטעם דבשלמא כשתבעו יכול לומר כשם שהשטית בי לתבוע ממני בחנם כמו כן השטיתי בך והודיתי לשחוק בך, אבל כשלא תבעו מה שייך השטאה א"ו דבאמת הודה ע"ש, ולסברא זאת גם כשתבעו ממנו ואנן סהדי דטענה צודקת ואמיתיית תבע ממנו דלא שייך נמי טעם דהשטאה כיון דלא יכול לומר כשם שהשטית בי לתבוע ממני בחנם, דהא אנן סהדי דלא בחנם תבע, וממילא שגם בנ"ד דאנן סהדי כולנו שתביעת האשה לפוטרה בגט ודאי טענה צודקת היא ולא מצי לומר כשם שהשטית בי, דהיא ודאי לא להשטות ממנו נתכוונה אלא שיתירנה מכבלי עיגונה, ובכה"ג גם הבעל לא להשטות נתכוון, וכיון דלא שייך כאן לומר רצה לשחק בה, ממילא גם בבריא מהני כתבו לחוד בלא תנו. דהא עיקר מה דבעינן בבריא תנו הוא משום דרצה לשחק כמפורש במשנה, ובכה"ג דנ"ד דלא שייך השטאה הוי דינו כשכ"מ ומסוכן דלא בעינן תנו משום דלא שייך טעם דהשטאה, וזהו עצה יקרה ומתודרה בעז"ה, ומכל הלין נלע"ד שאפשר להתיר במקום עיגון ולסדר הגט ע"י הסופר והעדים שמינה הבעל ואחד מהם יהיה שליח לנתינה: הנני הדו"ש ומברכו בברכת אהרן וואלקין.