זקן אהרן חלק ב קצג

ואנשי העיר נסבו על הבית שישב שם ורצו לשפוך עליו חותם, רק הפוליציי שמרו אותו בשמירה מעולה שלא יארע לו שום נזק, רק כת"ר נכנס אליו להציע לו שיפטור את אשתו בגט, הוא אמנם נתרצה לזה ברצון גמור, וכאשר שלח לקרוא את הסופר ולא מצאוהו מפני שלא היה בעיר, יום ערב שבת היה סמוך לחשיכה שלא היה שהות להמתין יותר, הציע לפניו כת"ר שימנה את הסופר שלא בפניו וכך אמר הבעל בפני כ"ת ובפני עדים, הנני פב"פ ממנה את הסופר פב"פ שיכתוב גט לשמי פב"פ לגרש בו את אשתי פב"פ וכן הנני ממנה פלוני ופלוני שיחתמו על הגט שיכתוב הסופר פב"פ ויחתמו לשמי ולשמה ולש"ג, כך אמר בפיו ואח"כ כתב כ"ת כדברים הללו ממש על הנייר והבעל חתם עליו בכת"י, ואחר כל זה שחררו הפוליציי את הבעל והלך וברח לדרכו, חמק עבר ועקבותיו לא נודעו, וכעת נסתפק כ"ת אם לסדר את הגט מפני שני חששות הללו. א) מה שנעשה מינוי הסופר והעדים ע"י כת"י שלא בפניהם ואנן הא בעינן שישמעו קולו כמבואר בגיטין דע"ב ושו"ע אה"ע סי' ק"כ, ב) שלא אמר תנו ועל הנתינה לא עשה שום שליח, זהו תכן השאלה: והנה בנוגע לספק הראשון אם מהני מינוי הסופר שלא בפניו ע"י כתב. כבר דברו בזה הראשונים והאחרונים, הרבה מחמירים. ויש גם כמה מקילים במקום עיגון, וכל מורה צדק יש לו עמודים לסמוך עליהם, להקל או להחמיר, וגם אני הארכתי הרבה בזה לעיל בתשובה סי' קי"ד ואין צורך לכפול הדברים קחם משם והעליתי להקל בעזה"י, וכאן נ"ל עוד דבנ"ד יש להקל לכו"ע, עפמ"ש הרא"ה ור"ן בפ' התקבל דכל עיקר הדין דע"י כתיבה לא מהני היינו כשעיקר מינוי הסופר לא היה אלא מפי כתבו, בזה פסול משום דבעינן קולו, אבל אם המינוי היה במו פיו שאמר הנני פב"פ ממנה את פב"פ הסופר שיכתוב גט לגרש את אשתי ורק שהסופר לא עמד שם בעת מעשה ומינה אותו שלא בפניו, ולכן כתב בכתב להודיעו שמינה אותו לשליח, זה מהני לכו"ע. דהא היה בזה מינוי בפיו, ומה שההודעה היה בכתב, זה אין מזיק, דאנן לא בעינן כ"א שמינוי השליחות יהיה בפיו ע"י קולו אבל לא בעינן שהשליח עצמו ישמע זה מפיו דוקא, אלא שיכול למנותו גם שלא בפניו ולהודיעו אח"כ גם ע"י כתב, ועיין בר"ן שם שהרבה חולקים על הרא"ה ור"ן, ולענ"ד אפשר להביא ראיה לרא"ה ור"ן מדיוק לשון הש"ס דגיטין דע"ב שהביא לשון הברייתא הרי הגט בטל עד שישמעו קולו וקאמר עלה הש"ס, ישמעו, לאפוקי ממ"ד מודה ר' יוסי באומר אמרו, קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב (דסובר דבחרש מהני גם מפי כתב), ואי נימא דשליח גופא צריך לשמוע קולו דוקא ואם מינה שלא בפניו אפי' בקולו ובפיו לא מהני, א"כ בעינן הנהו תרי מיעוטי דישמעו וקולו על כתב גופא. קולו היינו שימנה מפיו ולא בכתב, וגם ישמעו שהשליח גופא צריך דוקא לשמוע מפיו ולמעט מינהו בפיו שלא בפניו, ומנ"ל לאוקמי מיעוט דישמעו לאפוקי אומר אמרו, אע"כ דזה באמת לא בעינן שהשליח גופא ישמע קולו, וגם אם מינהו בפיו לשליח אפי' שלא בפניו, באופן שהשליח עצמו לא שמע קולו רק הבעל הודיעו אח"כ מפי כתבו שמינה אותו בפיו לשליח נמי מהני וכהרא"ה ור"ן, ועיין ביש"ש שכתב נמי דיש לסמוך על הרא"ה ור"ן הלכה למעשה בדין זה, ואם כנים אנחנו בסברא זאת יפול כל היסוד שבנו עליו הראשונים לאסור מפי כתב, והוא מהתוספתא פ"ב דגיטין וז"ל כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לה פסול עד שאמרו לסופר כתוב ולעדים חתמו ולא עוד אלא אפי' כתב בכת"י לסופר כתוב ולעדים חתמו אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנו לה פסול עד שישמעו קולו שיאמר הוא לסופר כתוב ולעדים חתמו עכ"ל, ועל התוספתא זאת בנו הפוסקים האוסרים יסוד כיון דמפורש שם דאפי' כתב בכת"י לסופר כתוב פסול עד שישמעו קולו, די"ל דהתוספתא מיירי כשעיקר המינוי לא היה אלא בכתב, וזה ודאי דלא מהני, אבל אם מינהו בפיו ורק השליח לא שמע מפיו גופא אלא הודיעו ע"י כתב שמינהו בפיו מהני שפיר, ולפ"ז בנ"ד שהבעל אמר גם בפיו שממנה סופר זה לשליח על הכחיבה ועדים הללו על החתימה, אלא שאח"כ הוסיף עוד לכתוב זה גם בכת"י מהני שפיר לכו"ע, ואזל לגמרי החשש שחשש כת"ר בזה מפני שהשליחות היה בכתב, דהרי הוכחתי בתשובה סי' קי"ג דבפקח שראוי לדבר לא בעינן קולו לרמב"ם ור"ת וכן איתא בירושלמי, ואפי' להחולקים יש לצרף מה שבנ"ד היה מינוי מפיו ג"כ ובצירוף שיטת התוס' דהיכי דידעינן דעתו דמרוצה לגרשה לא בעינן שמיעת קולו, ובצירוף כל אלה נלע"ד להצטרף לדעת הגאונים שהובאו בפ"ת אה"ע סי' ק"כ להתיר כה"ג במ"ע: ובנוגע לחשש השני מה שלא אמר תנו ולא עשה שליח על הנתינה, זהו חשש גדול לכאורה. דש"ס ערוך במשנה דגיטין דס"ז הבריא שאמר כתבו גט לאשתי ולא אמר תנו רצה לשחק בה, וכ"פ כל הפוסקים דאם לא אמר תנו אין נותנין, אכן לפי המצב שהבעל היה נמצא בשעת מעשה אפשר למצוא תקנה גם לזה, דהנה בשו"ע אה"ע סי' קמ"א הכי איתא אבל מסוכן ויוצא בקולר אפי' על עסקי ממון או שבאים מוליכין אותו אע"ג שלא אמר תנו, והנה מ"ש שם דיוצא בקולר אפי' על עסקי ממון, מפורש כן בירושלמי דגיטין שם וז"ל לא סוף דבר קולר של נפשות אלא אפי' קולר של ממון, ואכן רש"י שם במשנה דגיטין בראשונה היוצא בקולר, פרש"י ליהרג למלכות, וזה פלא מה הכריח לרש"י לפרש היפך מהמפורש בירושלמי, ובשגם שכל הפוסקים פסקו נמי כירושלמי, ובחבורי לאה"ע כתבתי ליישב. דבמשנה הכי איתא בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו חזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירא, ויש להבין באיזה סברא מחולקין בראשונה שהיו אומרים היוצא בקולר לחוד ובאחרונה שחזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירא, ובכל מקום דאיכא כנוסח הזה מפרש הטעם. וכמו בגיטין דנ"ג בראשונה היו אומרים המטמא ומנסך חזרו לומר אף המדמע, ומפרש טעמא התם מעיקרא סבור כר' אבין ולבסוף כר' ירמיה. ואילו הכא לא נתבאר כלל טעם החילוק מבראשונה לבאחרונה. ונראה דסברתם בפשוטו, דמפרש ויוצא בשיירא אם כי גם בזה יש חשש סכנה אבל לסכנה הוא נכנס משום ממון, אץ להעשיר הוא וחביב עליו ממונו יותר מגופו ולכן נתרצה לעבור בארחות ימים ובמדבריות כדי להשיג חפצו, והנה בראשונה סברו דדוקא כשהוא יוצא ליהרג ממש הוא דחשיב סכנה דבכה"ג הסכנה ודאית. אכל קולר של ממון אם כי כל קולר הוא חשש סכנה אבל כיון שלא על עסקי נפשות הוא נמסר אין הסכנה קרובה כ"כ כמו נמסר ליהרג ממש ולכן לא אמרי' בו דטרוד כ"כ. ולטעם זה ממילא דמפרש ויוצא בשיירא כיון דלא על עסקי נפשות הוא פירש ולכן דמי ממש לקולר מחמת ממון דרק חשש סכנה הוא אבל לא מסוכן ודאי, ואמנם שוב חזרו לומר דאפי' המפרש ויוצא בשיירא כיון דכל מפרש ויוצא בשיירא בחזקת סכנה, נמי אמרי' דכותבין ונותנין וממילא לפ"ז