זקן אהרן חלק ב קפט

למקום, בכה"ג הוא דפסלו חז"ל לשליח שפסול בעבירה ואפי' קיום חותמיו לא מהני משום דעשאוהו כאינו בר שליחות וכמ"ש. אבל בנ"ד שהכל נעשה במקום אחד וא"צ לומר בפ"נ אפי' פסול כשר להיות נותן הגט וכמ"ש, ובשגם שלענ"ד בלשון ההרשאה יכול המורשה לעשות שליח אחר גם על הנתינה וא"כ יכול למנות שליח שיהא כשר לכל הדעות ובאין פקפוק: והנה כ"ת צידד עפ"י דברי הב"ש ומג"א שחששו למ"ש התוס' סנהדרין דמחלל שבת אינו בן ברית ולא שייך בגירושין כלל, וצידד לומר דהכא שאני דהמשלח הוי ג"כ מחלל שבת בפרהסיא, וא"כ אי נחשוב מחלל שבת לאינו בן ברית והוי כנכרי, אכתי הוי מנכרי לנכרי דיש שליח, ויש לי הרבה מה להשיב ע"ז אבל חדלתי מזה מפני שכבר הארכתי יותר מדאי בתשובה זאת, ובלא"ה נמי לא כצעקתה הבאה מכת"ר כן הוא והלא ידוע דעת הראב"ד פ"ו מהלכות גירושין שכתב דמחלל שבת או בא על א"א הרי הוא כישראל גמור וכשר להביא הגט, ובבה"ט חו"מ סי' קפ"ת הביא בשם תשובת הב"י בשם הש"ג דמומר לע"ז ראוי להביא גט וגם הר"ש בן הרשב"ץ כתב דגם מומר לכה"ת כולה כשר לשליחות הגט ובמקום עיגון כבר כתבו האחרונים דאפשר לסמוך על כל הני גדולים המקילים עכ"פ בנתקיים בחותמיו ואכ"מ יותר. והרי הראיתי בזה דכל החששות שבנ"ד אפשר לסמוך ולהקל במקום עיגון גדול כבנ"ד. ורק על חשש הראשון דאומר אמרו מפני חומר הענין ירא אנכי לסמוך על הכרעתי, אכן אם עוד שני רבנים מובהקים יסכימו להקל דרינא בהדייהו וה' יסייענו לכוון הלכה הברורה: כנפש המברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן קטו ב"ה יום ה' ח' תמוז תרצ"ז פינסק. להנ"ל בלילה הזה קבלתי מכתבו אשר תוכו יביע תמהונו על אשר לא דקדקתי כל צורך בדברי תורה שלו, והעיקר מה שעברתי בשתיקה על הצעתו שכדי שלא נצטרך לסמוך על היתר דאומר אמרו שרבו בו המחמירין, יכתוב המורשה עצמו ג"כ גט בכתב ידו, ואם אינו יודע לכתוב כתב אשורית ילמוד ויאמן ידיו לכתיבה זאת, ואם זה אי אפשר יכתוב בכתב האשכנז ובנוסח לשון ארמיי כנוסח הגט שלנו, ועדים לא יחתום ע"ז רק ימסור הגט בעדי מסירה לבד. שכל אלו כשרים במקום עיגון. ויתן שני גיטין א) שיצוה לסופר ולעדים לכתוב ולחתום, והשני מה שיכתוב בעצמו בכתב אשכנז ובלא עדי חתימה. והביא שמהרש"ם הסכים לעשות כזה וגם הגאונים הרידב"ז והאדר"ת הסכימו על ידו, וכפי שאני רואה מכותלי מכתבו ימצא עצמו כת"ר נעלב כאילו השלכתי דבריו אחר גוי שאין כדאי לטפל בהם. והיא שעמדה לי שלא להשכין באהלי עולה ותרעומות דת"ח גדול דכוותי', והנני ממהר להשיבו ולומר שלא בכך אתם חושדני, חלילה לי לבזות ולהשפיל כבוד כל הפונים בשאלותיהם אלי, ובשגם למעכ"ת אשר בלי שפת חנף אומר כי לי מה יקרו מאוד דבריו היקרים המסולאים בחריפות ובקיאות, וגדלו בתורה ובהוראה כאחד הרבנים המובהקים אשר אין חזיונם נפרץ, רק מפני סמשום בעבודה אני. עבוה"ק להשיב לשואלי דבר וגם לסדר החבורים ב"ה. ואם אבוא להזדקק ולדקדק הרבה בדברי כל שואל, לא הייתי מספיק גם להשיבם ומתי אעשה גם אנכי לביתי, ולכן חקה חקקתי וגדר גדרתי לראות רק תוכן השאלה ולחשוב חשבוני מה אשיב ע"ז, ודברי השואל עובר אני בסקירה קלה: ומה שעברתי בשתיקה על הגעתו לסדר שני גיטין כנ"ל, הן לא נעלם גם ממני יסודי הדין שנגע כת"ר שבמקום מיגון גדול אפשר לכתוב בכל לשון וגם בלא עדי חתימה, ויודע אני גם הגדולים שסמכו ע"ז למעשה, אבל כשאני לעצמי ברור אצלי שכל הני טצדקי אפשר לעשותם רק כשהבעל עצמו הוא בשעת כתיבת הגט והוא רואה בעיניו כל השנויים הללו וניחא לי' בזה משא"כ כשהבעל עצמו אינו בעת מעשה, ורק שלוחו שהרשהו הבעל לסדר גט, בא לסדר בשינויים גדולים כאלו, אין לו רשות ע"ז ויש בזה חשש ביטול הגט מה"ת, אף אם השינוי מצד עצמו אין נוגע לעצם הדין רק שינוי במנהג ובחומרא בעלמא, משום דמסתמא כל בעל שמצוה לכתוב גט דעתו שיכתבו כראוי בלי פקפוק, ואף אם לא התנה ע"ז בפירוש שידקדקו בזה, בכ"ז כיון דכבר נהגו בכל בתי דינין לעשות כן, ודאי שגם דעת המצוה הי' כן וכמ"ש הרשב"א בב"ק ד"כ על מה דאמר רבה התם הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי, דכמו בהדיוט מדעת היינו שהתנה עמו שישלם שכר הדירה שצריך להעלות לו שכר, כן בהקדש גם שלא מדעת דכיון שמפורש בתורה שאסור ליהנות מן הקדש הוי כאילו התנה כן ע"ש שזה כוונתו, הרי מפורש שאפי' כשלא הותנה בפירוש, דיני התורה עצמם הן הם תנאי השליחות, וה"נ בנ"ד דינים וחומרות ומנהגים המוזכרים בשו"ע ונוהגים כן בכל בתי דינין מדור דור, הן הן תנאי השליחות וכאילו התנה בפירוש שלא לשנות מזה, והגע עצמך כמה נהיגי גבן לדקדק בגט שיהא דוקא י"ב שיטין, והכתב יהי' תמה בלי נגיעה ונפסק, ושיהא מעורה, וכל זה אי אפשר כשיהי' כתוב בשפת ובכתב אשכנזי, וגם על עדי חתימה שהתקין ר"ג שיהיו עדים חותמים, ואף שהתוס' בריש גיטין והרא"ש פ' השולח כתבו דאין זה אלא עצה טובה אבל לא שצריכין לחתום, אבל ידוע מ"ש הרש"ל ביש"ש שאי"א לפרש כן אלא ודאי תקנה קבועה היא ואין להעביר עליה ע"ש ובפ"ת אה"ע סי' ק"ל, ובכ"ז הבעל עצמו כשעומד בשעת מעשה ומסכים ע"ז, אפשר לעשות כן במקום עיגון, אבל מסתמא ודאי דיש לנו לאמוד דעת הבעל שלא הסכים על שינוים כאלו, ואם השליח עשה כזה ע"ד עצמו הרי הוא עיוות בשליחות ושליחותו בטילה, ודין זה מבואר מהא דקי"ל דאין אונאה לקרקעות ואפ"ה בטעה שליח בטל המקח אפי' באונאה כל דהו וכמפורש בקדושין דמ"ב וכתובות ד"ק דפריך והאמר מר אין אונאה לקרקעות ומשני ה"מ היכי דטעה בעצמו אבל טעה ע"י שלית לא דמצי אמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, הן אמנם דדין זה סותר לסוגיא דב"מ דק"ח דקאמר התם לגבי מצרן שזבין במאתים ושוה מנה סבור מינה דמצי א"ל לתקוני שדרתיך כו' ומסיק ר"נ דאין אונאה לקרקעות, הרי להדיא שאפי' בשליח שטעה נמי אמרי' שאין אונאה לקרקעות וא"כ מ"ש בכתובות דאמרי' בשליח שטעה דלא אמרי' שאין אונאה אלא דמצי א"ל לתקוני שדרתיך כו', וכבר העיר בשמ"ק לב"מ על סתירה זאת ע"ש, ובחבורי למו"מ סי' ק"ט כתבתי ליישב, דהנה בטעם דאין אונאה לקרקעות פליגי בזה הראשונים, התוס' בב"מ דס"א פי' דגזה"כ הוא, ואכן בס' החינוך מצוה של"ו פי' שאין זה גזה"כ אלא משום