זקן אהרן חלק ב קפח

באמירתו לבד, ושליח כזה כיון שאינו מהימן באמירתו פסלוהו להיות שליח. ולכן אפי' קיום לא מהני כיון שאינו בר שליחות, ואם כי הדבר נכון מצד הסברא בכ"ז אפשר להביא גם ראיה לזה, דהנה במשנה דגיטין דכ"ג כולל כל הני פסולים, עכו"ם ועבד ותש"ו וסומא בחד כללא, וזה תמוה מאוד איך אפשר שיכלול סומא בהדי הנך בחד כללא כיון שדיניהם חלוקין. דטעם דכל הנך הוי משום שאינם בני שליחות וממילא אפי' קיום לא מהני, ואילו טעם דסומא לפי אוקמתא דרב יוסף דבחוצה לארץ עסקינן ופסולו הוי משום דלא יוכל לומר בפ"נ וממילא דבקיום חותמיו מהני, ואחרי שדיניהם חלוקים כ"כ איך כוללם יחד, אע"כ כמ"ש דכל שאינו ראוי לומר בפ"נ פסלוהו חז"ל מהיות שלית לגמרי ושליחותו בטילה, ולכן סומא כיון שלא יכול לומר בפ"נ פסול לשליחות הגט כמו כל הנהו פסולים דחשיב במשנה וגם בסומא לא מהני קיום, אכן שוב ראיתי דמתני' עדיין לא מיתרצי בהכי, דהנה אף למ"ש דכיון שאינם נאמנים או אינם יכולים לומר בפ"נ פסולים לגמרי להיות שליח ושליחותן בטילה כמו שלית ביד עכו"ם וקטן, בכ"ז הדבר פשוט שאין זה כ"א בשליח להולכה דצריך לומר בפ"נ אבל שליח לקבלה או על כתיבת הגט שא"צ לומר בפ"נ אין מקום לפוסלם מהיות שלית ע"ז כיון שאינם פסולים מצד עצמם כמו עכו"ם וקטן רק מטעם שאינם יכולים לומר בפ"נ ומשו"ה בשליח קבלה או על הכתיבה שא"צ לומר בפ"נ פשוט שכשרים, ולפ"ז בנ"ד נמי באיזה אופן שיעשה המורשה אין כאן חשש, דאם רוצה הלא יכול לעשות שליח אתר גם על הנתינה גופא, דבכתב ההרשאה לא נאמר בפירוש שדוקא הוא עצמו יהיה הנותן לגט. והבעל קפיד ע"ז דוקא דהמעיין בלשון ההרשאה יראה שאפשר לפרש כוונת הבעל שהוא מרשה אותו על כל עניני הגט וגם על הנתינה, אבל לא נמצא שם קפידה שהמורשה עצמו יהיה הנותן. ולכן כמו שאפשר למורשה למנות סופר ועדים כן יוכל למנות שליח על הנתינה, ובאם המורשה יעשה כן למנות שליח אחר על הנתינה אז ודאי דמורשה א"צ לומר בפ"נ כיון דאין הוא עושה כלום רק שלית לעשות שלוחים ושליח כזה א"צ לומר כלל וממילא דגם פסול משום עבירה כשר לזה, ואפי' למי שיתעקש לפרש לשון ההרשאה דהבעל קפיד שהמורשה בעצמו יהיה נותן הגט הוא ולא אחר, אפ"ה בכה"ג דנ"ד שאינו מביא הגט ממקום אחר רק בב"ד אחד נכתב ונחתם ונמסר, ודאי שא"צ לומר בפ"נ דלא הצריכו לזה כ"א במקום שהבעל מוסר גט כתוב במקום זה להוליך למקום אחר, אבל לא בגט שהכל נעשה בב"ד, ודמי למ"ש הט"ז באה"ע סי' קמ"א דמביא גט בא"י שא"צ לומר בפ"נ גם הרמב"ם מודה דגם פסול בעבירה כשר להבאת הגט, וה"נ דכוותה שהכתיבה והמסירה נעשה בב"ד אחד וא"צ להביאו ממקום למקום שא"צ לומר בפ"נ וממילא גם שלית בעל עבירה כשר: והן אמנם שדברי הרמב"ם מדוקדקים ומתאימים למה שכתבתי דז"ל אבל הנשים והקרובים כו' כשרים לשליחות הגט אבל הפסולים לעבירה מד"ת פסולים להבאת הגט עכ"ל, הרי דבתחלת ההלכה דייק לכתוב כשרים לשליחות הגט דמשמע לכל שליחות בין לכתיבה בין להבאה, ואילו גבי הפסולים לעבירה שינה לשונו וכתב פסולים "להבאת" הגט דהיינו שליח להולכה, וכן גבי סומא כתב בפיה"מ שם דאינו פסול כ"א להולכה אבל לקבלה כשר ע"ש, ולדברנו מבואר כיון דטעם הפסולים וסומא אינם פסולים מצד עצמם רק מפני שאי"א לומר בפ"נ משו"ה אין שייך לפוסלם כ"א לשליח הולכה בלבד, אבל המשנה אכתי קשה כיון דסוף סוף חלוק דין סומא מהנך פסולים לענין שלית קבלה א"כ אמאי כוללם יחד, ואפשר ליישב משום דמשנה לא מיירי כ"א מדין שליח הולכה וכדדייק לשון המשנה הכל כשרים להביא הגט דלשון להביא היינו שלית הולכה, ואף כי בודאי שהנהו הפסולים חש"ו ועכו"ם פסולים נמי לשליח קבלה כיון שאינם בני שליחות כלל, מ"מ המשנה דלא מיירי כ"א בשליח הולכה ובשליח הולכה שוה דין סומא לכל הר דאפי' קיום בחותמיו לא מהני כמו בכל הנך משו"ה כוללם יחד. דבהולכה דמיירי מתני אין ביניהם שום חילוק: אלא דאכתי צריך ביאור בעיקר היסוד שהנחתי בישוב דברי הרמב"ם דפסולים לעבירה וכן סומא כיון שא"י לומר בפ"נ פסולים להיות שלוחים ואפי' קיום בחותמיו לא מהני, לכאורה משמע דעת הרמב"ם דלא כוותי, דז"ל הרמב"ם בפיה"מ בגיטין שם מה שאמר סומא לא יביא את הגט כשהוא שליח להולכה בחו"ל לפי שהוא אינו יכול לומר בפ"נ ודע ששלוחי הגט על שלשה דרכים אחד מהם שיביא גט ויאמר לו הולך גט זה לאשתי או ששלחתו האשה שיביא לה גיטה ונתן הבעל גט כתוב ואמר לו הוליכהו אצלה וזה הגט יתקיים בחותמיו וינתן לה ותתגרש בו אחר שנתקיים כמו שביארנו וזה השליח נקרא ג"כ שליח להולכה, והשלישי שתמנה האשה שליח לקבל לה גיטה כו' וזה נקרא שליח לקבלה ואינו נמנע מן הסומא אלא הדרך הראשון לבד עכ"ל, הרי להדיא שהדרך השני והוא גט הצריך קיום בחותמיו כשר נמי בסומא, אכן באמת גם מזה אין סתירה לדברי, דודאי הטעם שכתבתי כיון דעיקר תיקון נאמנות השליח הוא כדי שלא יצטרך לקיום היה מהראוי לפסול כל שלית שא"י לומר בפ"נ, רק זה אין שייך כ"א בגט כזה שנעשה מתחלה ע"י שליח והשליח היה בשעת כתיבה דאילו היה כאן שליח כשר ופחות שיכול לראות הכתיבה ומהימן היה סגי באמירתו בפ"נ, בכה"ג הוא דפסול לעשות שליח סומא ופסול בעבירה דא"י לומר בפ"נ, דכיון שאפשר לעשותו ע"י שלית כזה שלא נבעי קיום למה לעשותו ע"י פסול וסומא דניבעי קיום דוקא ושמא לא ימצא עדי קיום ותשאר עגונה משו"ה חשו חז"ל לפסול שליח כזה, משא"כ בכה"ג שכתב הרמב"ם שנתן הבעל גט כתוב לשליח דאפי' שליח פחות וכשר נמי א"י לומר בפ"נ כיון שלא היה כלל בשעת כתיבה, ולכן אפי' סומא ופסול בעבירה נמי כשר כיון דאפי' בכשר נמי בע"כ נצריך קיום א"כ למה יופסלו אלו, וזה אין שייך לומר דיתקנו חז"ל שלא ליתן גט כתוב ע"י שלית, דאם אך מתחלה חשב למוסרה בעצמו ואח"כ נמלך למוסרה ע"י שליח, הכי בשביל זה יופסל הגט, זהו ודאי אין סברא, ורק במקום שהיה באמת ע"י שליח בזה הוא שחששו לתקן שהשליח יהיה כזה שיכול וגם מהימן לומר בפ"נ ולפסול שלית שא"י או שאינו מהימן וזה נכון. וכעיקר יסוד שכתבתי משמע נמי מלשון הרמב"ם פ"ז מהלכות גירושין ה"ט וז"ל היה סומא אינו יכול להביא גט של חו"ל מפני שא"י לומר בפ"נ ובפ"נ עכ"ל, ואי נימא דקיום בחותמיו מהני למה כתב כל שאינו יכול להביא גט דמשמע שאינו יכול להיות שלית כלל, הכי הול"ל סומא שהביא גט הואיל ולא יכול לומר בפ"נ ה"ז יתקיים בחותמיו וכמ"ש בהלכה הקודמת גבי נשתתק, אע"כ דמפני שא"י לומר בפ"נ אין יכול כלל להביא ואפי' קיום חותמיו לא מהני דחז"ל פסלו שליח כזה וזה ברור ועמ"ש בחבורי לגיטין ברש"י ד"ה קיבל הקטן, אבל כל זה אינו שייך כ"א כשהבעל שלח גט כתוב והשליח צריך להביאו ממקום