זקן אהרן חלק ב קפז

כתבו מהני, ואמנם אף אם ראיה זאת דחינו אבל אכתי הראיה ממשנה דהרכנה קמה וגם נצבה, ובע"כ לומר דמהני מפי כתבו דאלת"ה איך נפרש המשנה דהכל כשרים לכתוב אפי' חש"ו, והא חרש שאינו שומע ואינו מדבר אי אפשר לפניו לשמוע צוויו של בעל כ"א מפי כתב, ובפקח גמור מוכח מן הירושלמי דאם אך ידענו שמצוה בכתבו באמת לכתוב גט כותבין, דבפ"א מתרומות ה"א כתב בזה"ל ר' יוסי בי ר' בון אמר בבריא אנן קיימין למה אינו גט ומתרץ אני אומר מתעסק בשטרותיו עכ"ל ומפרש שם הק"ע דה"ק בשלמא בנשתתק שאינו ראוי לדבר שפיר י"ל דכתיבתו ג"כ לא הוי כדבור אבל בבריא שראוי לדבר מה בין דבור לכתיבה ומתרץ דגם בבריא אני אומר מתעסק בשטרותיו כלומר שלא כתב זה באמת שיעשה כן אלא כמתעסק בעלמא בלא כוונה כאדם המתעסק בשטרות וניירות בלא דקדוק ע"ש, והרי מפורש לפ"ז דבפקח כתיבה הוי כדבור: ודע דהב"י אה"ע סי' ק"כ הביא בשם רי"ו דמה דמכשר הרמב"ם הנ"ל מפי כתבו בנשתתק, היינו דוקא רק בנשתתק מועיל כת"י ולא בפקח גמור ומטעם דפקח גמור כיון שיכול לדבר לא מהני כת"י, ולחילוק זה נראה שהסכים במחבר, דבסי' ק"כ סעיף ה' לאחר שכתב דעת הפוסקים דלא מהני כת"י לא בפקח ולא בנשתתק כתבו ויש מכשירים במי שנשתתק לכתוב ולחתום עפ"י כת"י, ומשמע דרק בנשתתק מכשר ולא בפקח, אכן תמה אני מאוד על חילוק זה לומר דנשתתק יהא עדיף מפקח גמור שיכול לדבר, והלא כלל גדול אצלנו דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וא"כ נהפוך הוא דפקח שראוי לדבר אין הדבור מעכב ונשתתק דאין ראוי לדבר הו"ל לעכב הדבור. וכן מוכח מלשון הרמב"ם פ"ט מהלכות עדות הי"א וז"ל דבעינן שיעיד בפיו או שיהא ראוי להעיד עכ"ל, הרי להדיא דבראוי להעיד בפיו יכול להעיד גם מפי כתב ועמ"ש בכ"מ שם ובנו"ב מהדו"ק חיו"ד סי' ס"ו שמחלק גבי שבועה כן דאע"ג דכתיב לבטא בשפתים אפ"ה בראוי לדבר הוי שבועה גם בכתב ע"ש, א"כ גבי גט נמי נימא הכי דאפי' למאן דמצרך דבור אפ"ה בראוי לדבר יהיה כשר גם מפי כתבו, ואם הרמב"ם מכשר מפי כתב בנשתתק כ"ש בפקח שראוי לדבר. וראיה עצומה לדברנו דביכול לדבר מכשרינן טפי הוא מהירושלמי שזכרתי דכתב בבריא אנן קיימין למה אינו גט וכפי פי' הק"ע דהא תינח בנשתתק שאינו ראוי לדבר שפיר י"ל דכתיבתו נמי לא הוי דבור אבל בריא שראוי לדבר מה בין דבור לכתיבה, הרי להדיא דפקח גמור עדיף מנשתתק ובפקח גמור ודאי דמהני כתיבה כיון שראוי לדבר, הן אמנם דהש"ך חו"מ סי' מ"ו כתב דאין לחלק גבי עדות בין ראוי להעיד בפיו לאינו ראוי, דשם בסקי"ז הקשה על הרמ"א שכתב דעדי קיום יכולין להעיד מפי כתבם ולקמן שם סעיף ל"ו סתם בנשתתק דחתימתו מתקיימת ע"י אחרים ולא ע"י עצמו, הרי דלא יכול להעיד מפי כתבו, ודוחק לחלק בין נשתתק שאינו ראוי להגיד משו"ה פסול מפי כתבו משא"כ בראוי לדבר כשר נמי מפי כתבו, דהא אנן לא קי"ל הכי לעיל סי' כ"ח אלא קי"ל דאין חילוק בין אלם לאינו אלם דסבירא לן דמאי דאמר בש"ס דאלם פסול להעיד מטעם דמפיהם ולא מפי כתבם הוא לאו דוקא אלא הוה"ד מי שאינו אלם אינו יכול להעיד בכתב וא"כ הוה"ד דבדרבנן אין טעם לחלק בין אלם או לא עכ"ל הש"ך, וכוונתו בסיום דבריו במ"ש דהוה"ד בדרבנן אין טעם לחלק היינו משום דלכאורה אפשר לחלק דלא דמי לההיא דסי' כ"ח דהתם לענין עדות ממש דמדאורייתא בעינן לסהדותייהו משו"ה לא מחלקינן בין אלם או לא. והנה מ"ש הש"ך שאין טעם לחלק בזה, כתב הב"ש לטעם גמור באה"ע סי' קמ"ב הקשה גם הב"ש לקושית הש"ך וכתב לחלק שדוקא בראוי לדבר הוא דמכשר הרמ"א בסי' מ"ו מפי כתב, וגבי נשתתק כיון שאינו ראוי לדבר הדבור מעכב, ובחבורי חושן אהרן סי' מ"ו הארכתי בזה ואכ"מ, והעיקר שדייקתי כן והוכחתי מהירושלמי ור"ת ומלשון הרמב"ם גופא שמחלק כן גבי עדות ושבועה ובגט גופא, א"כ הרמב"ם שפוסק בהדיא בנשתתק שיכול לעשות שליח מפי כתב, ודאי דלשיטתו כ"ש פקח גמור שיכול לעשות כן דהא לשיטתו דראוי לדבר כשר יותר מפי כתבו כמ"ש ואם באינו ראוי לדבר מכשיר כ"ש בראוי לדבר, והנה לכאורה היה אפשר להוכיח מדברי התוס' דס"ל דבפקח לא מהני כת"י, והוא דבגיטין דע"ב במה שאמר הש"ס קולו לאפוקי מדר"כ הקשו בתוס' אמאי לא קאמר דאתי לאפוקי ממתני' דמכשר בנשתתק ע"י הרכנה בלא קול, ואי נימא דבפקח מודו התוס' דמהני כתיבה מאי מקשו מנשתתק הא אלם חשוב כפקח לכל דבריו, אע"כ דסברו דגם בפקח לא מהני כת"י, אכן למ"ש אין ראיה די"ל דפקח שיכול לדבר אין הדבור מעכב ומהני גם מפי כתב. רק בנשתתק אף שהוא פקח לכל דבר אפ"ה כיון שא"י לדבר לא מהני מפי כתבו ושפיר הקשו דהומ"ל לאפוקי ממתני' דהרכנה, ולא רק שלא יקשה מהתוס' על יסוד שבניתי דבפקח שיכול לדבר מהני נמי מפי כתבו, אלא אדרבה מתי' התוס' יהיה ראיה עצומה דבפקח לא בעינן כלל קולו. דכן כתבו להדיא בתירוצם דכל היכי דקים לן שמתרצה לא בעינן שישמעו קולו, ולפ"ז בנ"ד דידעינן ודאי שמתרצה לא בעינן שמיעת קולו כלל, ודברי תוס' הללו הם יסוד צירוף גדול להתיר בנ"ד, ובשגם בנ"ד שהבעל נמצא בריחוק מקום במדינה סוגרה ומסוגרה באין יוצא ובא מהכא להחם ומהתם להכא ואין יכולת בידו בשום אופן לבוא הנה ולמנות שליח במו פיו, ודאי דכה"ג חשוב כת"י כדבור ממש, שהרי הפוסקים כתבו והוא מהירושלמי דאף דפסקינן להלכה דהרהור לאו כדבור דמי היינו דוקא היכי שיכול לדבר אבל כשהוא אנוס ואינו יכול לדבר גם הרהור חשוב כדבור, וא"כ גם כאן אפי' להפוסקים דהכתב לא חשוב כדבור, אבל זה ודאי דלא גרע מהרהור, וכיון שמגלה דעתו בכתב על מה שגמר והרהר בלבו, ובמקום שאי אפשר בדבור כבנ"ד גם ההרהור ומחשבת הלב חשיב כדבור ושפיר חשיב מינוי בפירוש וזה ברור ודו"ק היטב: ועתה אבוא להשיב על החשש הג' מה שהשליח הוא מחלל שבת בפרהסיא שפסול להיות שליח בגט כמבואר באה"ע סי' קמ"א סעי' ל"ג ולשיטת הרמב"ם אף בנתקיים בחותמיו פסול, והנה כאן התאספו כל הרועים גדולי הפוסקים להשיג על הרמב"ם דכיון שנתקיים בחותמיו למה יפסול, ונ"ל ליישב דודאי כל שליח שאינו מהימן לומר בפני נכתב פסלוהו חז"ל מלהיות שליח לגמרי, דהא כל עיקר שתקנו לתת נאמנות לשליח מפני שחששו לתקנת עגונות וכיון שאין עדים מצויין לקיימו אם נצרך עדים לקיימו תשאר עגונה ומשו"ה האמינו לשליח כשאומר בפ"נ כדי שלא נצטרך לבוא לידי קיום דוקא ולכן אם נעשה שליח כזה שאינו מהימן לומר בפ"נ אכתי נבעי קיום ומה הועילו אפוא בתקנתן לכן פסלוהו להיות שליח דשמא לא תמצא עדי קיום ותשאר עגונה, ושפיר כתב הרמב"ם דפסול להבאת הגט אפי' כשנתקיים בחותמיו, דחז"ל רצו שלא נסמוך על קיום רק לעשות שלית כשר שראוי להיות מהימן