זקן אהרן חלק ב קפו

דכי מאיזה טעם אפשר לומר שלא יועיל לגבי גט מינוי שליחות מפי כתבו, דהרי אפי' בדברים שכתבה בהו תורה להדיא לשון הגדה מהני נהי מפי כתבו ומשום דכתיבה כדיבור דמי וכתיבה גופי' הוי דבור, וכגון בעדים דלהדיא כתבה תורה בהו לשון הגדה ואפ"ה בעינן רבוי מיוחד למעט מפי כתבו וכדדרשי' מפיהם ולא מפי כתבם, אבל אי לאו רבוי דמפיהם היינו מכשירים מפי כתב נמי, וכן גבי שבועה דכתבה תורה לבטא בשפתים ואפ"ה ס"ל להרבה פוסקים דגם שבועה בכתב הוי שבועה, וכ"כ גם הרשב"א בתשובה ובתשובת רשד"ם בשם הר"י מיג"ש, ועיין בתשו' חו"י סי' ט"ז דשבועה בכתב חמירא עוד יותר מבע"פ ע"ש. וגם בכמה תשובות אחרונים דכתיבה כדבור תשוב, וא"כ כ"ש בגט דלא זכרה בו תורה לא לשון הגדה ולא לשון דבור, א"כ מאיזה טעם נימא דכתיבה אינו כדבור, ומגמרא נמי מוכח כן דהא משנה שלימה שנינו בגיטין דס"ז ובנשתתק דבודקין אותו ע"י הרכנה, הרי להדיא דלא בעינן שמיעת קולו דוקא, ואם הרכנה מועיל כ"ש כת"י דעדיף מהרכנה דהרי בכתב ידו מתבררת טפי כוונתו, ובהרכנה עדיין אפשר להסתפק בכוונתו. וראיה דכת"י עדיף דהלא בהרכנה הצריכו בדיקה ג"פ ובכ"י לא הוזכר בדיקה מכלל דכת"י עדיף ומטעם שכוונתו גלויה ומבוררת שאין להסתפק בה. הן אמנם שהרא"ש עצמו הרגיש כי משנה זו דהרכנה הוי סתירה עצומה נגדו ולכן טרח לתרץ דהרכנה עדיף מכת"י ע"ש, אכן לענ"ד סוגית הש"ס לא משמע כן וכמ"ש דהרי הרכנה הצריכו בדיקה ובכת"י סגי בלא בדיקה, ועוד ראיה דבגיטין דע"א דא"ר כהנא אמר רב דחרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין ופריך עלה ר' זירא מהא דתניא אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד, ואמאי הא יכול להגיד מתוך הכתב, וקשה קושית התוס' שם דמה פריך לרב ולא פריך אמתני' דיכול להגיד מתוך הרכנה ע"ש, אע"כ צ"ל דהרכנה פשיטא דלא מהני בעדות ורק כתיבה דעדיפא מהרכנה והוי כדבור ממש קשה לי', א"כ מוכת מזה דכתיבה עדיף ומשום דהוי כדבור ממש, וכן מוכח נמי ממה דפריך התם לרב יוסף על רב כהנא מאי קמ"ל דכתיבה מהני בחרש והא תניא נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו כו' הרי אלו יכתבו ויתנו, ואי נימא דהרכנה עדיף מאי קמ"ל, הא טובא קמ"ל דאפי' כתיבה דגרע מהרכנה נמי מהני, ואילו אמתני' הו"א דדוקא הרכנה דעדיפא מהני, אע"כ דהש"ס סובר דכתיבה עדיף, וגם מצד הסברא אי"א לומר דהרכנה דאפשר להסתפק בכוונתו וצריך בדיקה יהא עדיף מכת"י דמבורר כוונתו, וכיון שכן נשאר לנו הראיה ממשנה דהרכנה דכ"ש כתב ידו דמהני: ועוד היה אפשר לצדד ראיה דכתיבה מהני לשליח שיכתוב הגט ממשנה דר"פ כל הגט דחשיב התם כל סוגי שלא לשמה כיצד היה עובר בשוק ושמע קול סופרים מקרין כו' יתר על כן כתב לגרש אשתו ונמלך מצאו בן עירו כו' יתר מכאן היה לו שתי נשים ושמותיהן שוות כתב לגרש את הגדולה כו' יתר מכאן אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה אגרש פסול, ואי נימא דע"י כתב לא מהני הול"ל יתר מכאן אפי' כתב הסופר לשמו ולשמה לשם גירושין כל שלא שמע מפי הבעל פסול, דהטעם דבעינן שישמע מפי הבעל הוא משום דכל שלא שמע הסופר מפי הבעל לא הוי לשמה וכמ"ש התוס' בגיטין דכ"ב, אע"כ דכתיבה מהני באמת דכתיבה הוי כדבור ממש, אלא דשוב ראיתי דיש לדחות ראיה זאת עפמ"ש התוס' זבחים ד"ג דלא שייך למיתני יתר על כן כ"א במקום דמההוא בתרייתא הוי שמעי' האי חידוש דשמעינן מקמייתא ושמעי' נמי חידוש אחרינא מה דלא שמעינן מקמייתא, בזה מוכרת למיתני יתר על כן. אבל אי לא שמעי' מבתרייתא חידוש דאיכא בקמייתא אע"ג דשמעינן חידוש אחרינא דלא שמעי' מקמייתא לא שייך למיתני יתר על כן מ"ש בהגהות חק נתן, שזה כוונת התוס' וה"כ הטורי אבן בחגיגה דכ"ג בשם התוס', ובסברא זאת החזיקו גם בתוס' גיטין שם ד"ה יתר, ולפ"ז לא שייך נמי למיתני יתר על כן אפי' כתב לשמה כל שלא שמע מפי הבעל בתר שום בבא דמשנה. דנהי דחדושא דלא שמע מפי הבעל הוי ידעינן אבל בכל הנהו בבות דמיירי שהמצוה הוא הבעל רק שפירש לשם אשה אחרת או לאיזה שארצה הו"א דכשר, ואין להקשות דאכתי ליתני יתר הזה בתר בבא ראשונה דשמע קול סופרים מקרין דמינה ידעינן חדושא קמייתא דשמע קול סופרים מקרין נמי, ועוד הוי שמעינן נמי חידוש זה דכל שלא שמע מפי הבעל פסול. דאי הוי נקיט הכי לא הו"מ למיתני תו יתר ע"כ בשום בבא, דמכל הני בבות לא הוי ידעי' תדוש זה דאפי' כתב לשמה כל שלא שמע מפי הבעל לא מהני דנקיט ברישא, ולכן נות לו לתנא למישבק הך חדושא בכדי שיהא יכול למינקט יתר ע"כ בהנך בבות: וגם זה אין להקשות דנהי דבלשון יתר ע"כ לא שייך למיתני הך דינא, אבל אכתי עיקר הך דינא הו"ל לתנא לאשמעי' דאפי' כתב לשמו ולשמה פסול דבעינן שישמעו מפי הבעל ואיך שביק התנא לאשמעי' חדוש דין גדול כזה, חדא דזה כבר שנוי במשנה דפ' מי שאחזו, ועוד גדולה מזו שנוי התם דאפי' באומר לאחרים אמרו לסופר כו' נמי לא מהני כיון שלא שמעו מפי הבעל ממש, ואפי' למי שיתעקש להקשות דאמאי לא נקיט התנא הך בפ' כל הגט בהדי כל הני דינים דפסולים משום שלא לשמה, י"ל נמי דבאמת מה דתני באידך משנה בפ' כל הגט דהוא סיפא דמשנה קמייתא הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האשה, הוי הכוונה באמת שהסופר כתב הגט לשמו ולשמה ולש"ג ואפ"ה פסול מפני שלא שמעו מפי הבעל, ואע"ג דבזבחים יליף מהך דכותב טופסי גיטין דסתמא פסול, א"כ משמע דאי כתבו סתמא ולא לשמו ולשמה אפ"ה י"ל דבאמת אכתבו לשמו ולשמה ומיקרי סתמא מפני שלא שמעו מפי הבעל, דלשמה לא מיקרי כ"א כששמעו מפי הבעל דוקא אבל כל זמן שלא שמעו מפיו ממש אע"ג דהסופר כתב לשמה מיקרי זה סתמא, וכן משמע מרש"י דזבחים ד"ה דלא יכתוב, ואפשר לי עוד להביא ראיה דאפי' כשכתב לשמה מיקרי נמי סתמא מהך סוגיא דזבחים שם דרמי מתני' דהתם דסתמא כשר ממתני' דגיטין דסתמא פסול ומשני אשה לאו לגירושין עומדת ע"ש, ואי נימא דסתמא לא מיקרי כ"א כשכותב סתם ממש א"כ מאי מקשה הש"ס, הא בגיטין שם כתב הש"ס דאי כתב רחמנא וכתב הו"א דבעינן דוקא לשם כריתות אבל לא לשמו ולשמה כתב רחמנא לה דבעי' לשמה, וא"כ י"ל דדוקא הכא דכתבה רחמנא קרא יתירא דלא סגי במה שנכתב סתמא לשם כריתות, אע"כ דאפי' כשנכתב לשמה אם אך לא שמע מפי הבעל מיקרי נמי סתמא ופסול, ולזה מקשה שפיר בזבחים למה בזבחים חשיב סתמא לשמה ובגיטין לא מהני אפי' כשכתב הסופר לשמה ובעינן דוקא שישמע מפי הבעל, דהא על זה לא נוכל למילף מקרא יתירא דלה דכיון דנכתב לשמה לה הוא דמיקרי ואפ"ה פסול. ומשני לחלק דאשה לאו לגירושין עומדת הלכך לא חשיב לשמה כ"א כשישמע מפי הבעל, וזה ראיה נכונה בעז"ה, וממילא נדחה ראיה שהבאתי ממשנה זאת דגפ מפי