זקן אהרן חלק ב קפה

הרשב"א בחדושיו לקדושין ר"פ האיש מקדש שהקשה כשליח דידה היאך משוי שלית והא מילי נינהו ומילי לא מימסרי לשלית, ותי' הרב ברצלונא דהכא בדשווי' איהי שלית בקנין דאלים לשווי' שלית, והוא ז"ל כתב בשנחנה לו רשות לשווי' שליח דלא אמרי' מילי לא מימסרי לשלית אלא כשהשליח עושה אותו שלית מדעתו אבל מדעת בעלים משוי שלית וכדמוכח התם דהא באומר אמרו שליח עושה שלית, א"נ כשחלה השליח או נאנס שהשליח עושה שלית משום דסתמא דמלתא כל שחלה דעת בעלים שימנה שלית שלית וה"נ בכה"ג מיירי פ"ש. הרי דדעת הרשב"א הוא דבאומר אמרו כשר דהא מפרש הש"ם דקדושין דאמרי' התם דשליח עושה שלית דהוא ע"י אומר אמרו, וגם האחרונים הרש"ז ז"ל בשו"ע שלו בקונטרס התשובות סי' ל"ב כתב דיש להתיר אומר אמרו גם להסוברים דבעי שליחות בכתיבה, אבל מי יבוא לפסוק בזה עד סתימת בעלי השו"ע דכו"ע גרירי בתרייהו ובפרט הרמ"א באה"ע סי' ק"כ שהחליט דספק מגורשת, רק מזקנים אתבונן ה"ה הרש"ז בתשובה הנ"ל ומוהרי"ם פאדואה מבריסק למרות יראת הרוממות שהיה בלבבם להקל נגד דעת הראשונים המחמירין ודעת השו"ע, בכ"ז כתבו דהבו דלא לוסיף עלה כשיש עוד צד להקל כעובדא דידהו. דלפי המתבאר בש"ס דגיטין דס"ו הטעם דאומר אמרו פסול מטעם דחיישי' דנפיק מיני' חורבא והיינו שיאמר לב' או לג' אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני שיחתמו ויתביישו בפני הסופר שלא ייחדו הבעל לעד ויוכל להיות שמפני הבושה יאמרו להסופר שהבעל ציום שהוא יחתום א"ע בעד עם אחד מהשני עדים וכיון שהבעל לא ציום כן הוי הגט בטל מן התורה ע"ש, וכיון שכן לא שייך לחוש לזה אלא במקום שהבעל פירש להדיא לפני השלית שמות הסופר והעדים דבכה"ג כשהשליח יבוא לשנות דעת משלחו ומפני כסופא דסופר יצוה אותו לחתום, הרי עובר בזה דפת משלחו והגט בטל, משא"כ בנ"ד שהבעל לא בירר לשצית למי יחתום עדים רק מסר הדבר לשליח שיעשה כרצונו ולבחור לסופר ועדים למי שירצה, א"כ מה מקום קפידא יוכל להיות מן הסופר על המגרש, והא הוא לא ייחד לשום עד רק מסר לשליח שיעשה כרצונו, וכיון דליכא חשש דכסופא ושום חורבה לא יוכל לצאת מזה, אין מקום לפסול באומר אמרו. וזהו הערה נכונה. וכדאי להצטרף לסניף היתר ולומר דבכה"ג לא התמירו: ומדי דברי בענין אומר אמרו לא אוכל כחד מה שקשה לי על עיקר דין זה, דנהי דמטעם שליתות לא מהני, לכל אחר מטעם דאית לי', אבל הא זכייה הוי מטעם שליתות כמ"ש התוס' בכמה דוכתי, ורק בגט לא מהני זכייה משום דחוב הוא לבעל לגרש אשתו, אבל באומר אמרו לסופר ולעדים הרי יש בזה גילוי דפת דניתא לי', וא"כ יוכל כל אדם לזכות עבורו גם שלא מדעת הבעל, וא"כ לו ננית דמטעם שליח לא חצי הסופר והעדים לחתום, דהשליחות לא חל בזה, אבל אכחי תועיל מטעם זכייה כיון דגלי דעתו דניחא לו בגט וזכות הוא לו שפיר יכול כ"א לזכות עבורו מטעם זכייה, ויש מקום להאריך ולתרץ ואכ"מ. אבל עכ"פ הערה ראשונה נכונה היא דבכה"ג שהבעל בעצמו לא ייחד לסופר ולעדים רק חסר הדבר לשלית שהוא ימנה כרצונו ולא שייך חורבא דשמא יחתום את הסופר לעד, לא נאסר גם באומרו אמרו. והנני מגלה דעתי כי חלילה לאיש כמוני להיות כמכריע נגד רבותינו המחמירים, רס מראה מקום אני שיש גם גדולי ראשונים ואתרונים שמקילים בזה במקום עיגון, ובשגם דבנ"ד לא שייך הטעם דנפיק חורבא משום כסופא דסופר וכמ"ש, כל מי שמיקל אין מזחיחין אותו שיש לו על מי לסמוך ובשגם בשעת הדחק כבנ"ד וגם יש לחוש לחורבה שתנשא באיסור: ובנוגע לספק השני מה שמינוי השליחות היה בכתב, גם בזה כבר דברו הראשונים והאחרונים, הרבה מחמירים ויש גם מקילים במקום עיגון וכל מורה צדק יש לו עמודים לסמוך עליהם להחמיר או להקל, וכמעט לא הניחו מקום לדבר בו עוד, בכ"ז אנסה כחי גם אני אולי אמצא איזה היתר בנ"ד, והנה מקור הדין הוא בגיטין דע"ב תניא כוותי' דרב אשי כתב סופר לשמה וחחמו עדים לשמה אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנו לה הרי הגס בסל עד שישמעו קולו. ואמרי' שם קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רכ, ופרש דאמר לעיל דע"א חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו, ומרהיטת לשון הש"ס משמע דאינו ממעט אלא חרש דמיירי בו רב כהנא ורק בדידי' לא מהני מתוך הכתב ומשום דיש לחוש שמא דעתו אינה שפויה, אבל בפקח מהני גם מתוך הכתב וכן נראה להדיא מן הרמב"ם פ"ב מהלכות גירושין הט"ז שכתב וז"ל מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ג"פ בסירוגין אם אמר להם על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו וצריכין לבודקו יפה שמא דעתו נטרפה וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין נשתתק כדין החרש עכ"ל, הרי להדיא שמחלק בין חרש לנשתתק ודוקא בחרש לא מהני כחיבה מפני שחרש אין בו דעת אבל נשתתק דהיינו אלם שומע ואין מדבר דהוא כפקח לכל דבריו מועיל גם כתיבתו, ומשמע דכ"ש פקח גמור שכתב בכת"י כתבו גט לאשתי דהוי כדבור, אכן הטור סובר דחרש לאו דוקא אלא אפי' בפקח גמור נמי לא מהני כתיבה, והמחבר באה"ע סי' ק"כ כתב וז"ל לא יכתוב הסופר ולא יחתמו העדים עד שישמעו מפיו ואף אם הוא חרש אפי' הוא שומע אלא שאינו מדבר או אפי' פקת וכתב להם בכת"י שיכתבו ויחתמו לא יעשו עד שישמעו מפיו עכ"ל, וכ"כ רוב הפוסקים הראשונים ה"ה: הרא"ש, הרשב"א, הר"ן, המרדכי. בה"ת וסמ"ג והגהמי"י, ויסוד בנינם בנו על התוספתא המפורשת בפ"ב דגיטין וז"ל כתב הופר לשמה וחתמו עדים לשמה אע"פ שכתבו ותתמו ונתנו לה פסול עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו ולא עוד אלא אפי' כתב בכח"י לסופר כתוב ולעדים חתמו אע"פ שכתבו וחתמו ונתנו לה פסול עד שישמעו קולו ויאמר הוא לסופר כתוב ולעדים חתמו עכ"ל, והתוספתא לא מיירי בחרש דוקא, הרי להדיא שאפי' פקח לא מהני מתוך כתבו, ולדבריהם צ"ל דמה דאמרי' בגיטין שם דצריך לשמוע קולו לאפוקי מדר"כ, דלאו דוקא דרב כהנא דמיירי בחרש אלא הוה"ד בפקח נמי אינו מועיל כת"י, זהו המצודה הקוטב והציר אשר עליה יסבו ציר המתלוקת בין המתירין והאוסרין מינוי הסופר מפי כתב, המתירין סברי כפשטות לשון הש"ס קולו לאפוקי מדרב כהנא, דרב כהנא דוקא, דמיירי בחרש ממועט מקולו אבל בפקח לא בעי' קולו דוקא ומהני גם בכת"י, והאוסרין סברי כפשטות לשון התוספתא דאפי' בפקח נמי בעי' קולו דוקא: ואם כי מכיר אני מך ערכי שאיני כדאי והגון להכריע בין הרים גדולים אבל תורה היא ורשות לכ"א לדבר את אשר ישים ר' בפיו, דלכאורה מגמרא ושברא נראה כשי' הרמב"ם דדוקא חרש מפפסיק, מסברא דכי