זקן אהרן חלק ב קפד

דעם שיידעס בריעפע דורכפיהרען זאל און דארף, ד"ר בארים בראינין עכ"ל ההרשאה בהעתקה עברית. וחתימת ידו של המגרש יש אנשים המכירים ויכולים לקיים כתב ידו, ובכן נפשו בשאלתו אם אפשר לסדר בווין הגט עפ"י כח הרשאה זאת, ומקום עיגון גדול הוא, כי אין שום אפשרות להשיג ממנו עוד שום כתב הרשאה אחרת כדת תוה"ק, ואין נמצא עוד באותה עיר שישב בתוכה ואין ידוע מקום ישיבתו, והעיקר שגם אם ישיגו אותו לא יתרצה בשום אופן לעשות הרשאה כשירה ע"י ב"ד, וגם יש חשש גדול שבאם לא תתגרש תצא לתרבות רעה ותנשא באיסור חלילה: והנה הספיקות שהנני רואה בזה הלא המה, א) מה שבפירוש לא נזכר בכתב ההרשאה כ"א שנותן לו רשות על נתינת הגט, "ווי אויך די איבערגאבע דעם שיידעס בריפע", אבל לא נזכר בהרשאה שמרשה אותו גם על הכתיבה ותתימה, ואפי' נימא לדייק מלשון ההרשאה "אבגעבין אללע נאטווענדיגע פארמאליטעטען ווי אויך דעם איבעדגעבין דעם שיידעס בריעפע" שלשון זה משמע להדיא דלבד הנתינה הרשה אותו גם על כל שארי הפורמאליטעטין, שהכתיבה וחתימת העדים הוי ודאי בכלל זה, אבל המורשה הזה הלא לא יכול לעשות בעצמו כל הפעולות להיות סופר לכתיבת הגט, ולחתום עליו בתור עד, וגם שליח על הנתינה, דהא סופר אינו יכול להיות עד, וגם הא אינו אלא עד אחד, ובע"כ שכוונת הבעל היה שהרשה אותו למנות סופר ועדים אחרים שהם יכתבו ויחתמו הגט, וא"כ לא מהני זה לשיטת הרבה מגדולי הראשונים ואחרונים, ואפי' אם הבעל היה אומר בפירוש להמורשה שמרשה אותו לאמר לסופר ועדים אחרים לכתוב ולחתום לא מהני דהוי אומר אמרו כמבואר בכל הסוגיא דגיטין דס"ו וברא"ש שם, ועיין בב"ש סי' ק"כ סק"ז דלכמה פוסקים הוי באומר אמרו הגט בטל מן התורה, וכ"ש בנ"ד שבפירוש לא נזכר שום רמז על הכתיבה וחתימה, ב) אפי' על הנתינה שנעשה אמנם שליח, אבל השליחות הלא היה רק מפי כתב, ורהיטת הסוגיא דגיטין דע"ב משמע דלא מהני דאמרו שם דהגט בטל עד שישמעו קולו, ואמרי' קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב, ופרש"י דאמר לעיל חרש שיכול לדבר מתוך כתב כותבין ונותנין גט לאשתו, הן אמנם דכמה פוסקים מתירין במקום עיגון לשליח שנתמנה מפי כתב וכמבואר באה"ע סי' ק"כ ובב"ש שם, אבל אכתי נפלינן בפלוגתא דרבוותי, ג) דהשליח הזה שהורשה מהמגרש שידוע הוא למחלל שבת בפרהסיא, וכל הפסול בעבירה מה"ת אין רשאי להיות שליח בגט כמבואר באה"ע סי' קמ"א סעיל"ג, ולשיטת הרמב"ם שם אפי' בנתקיים בחותמיו לא מהני, ועל שלשה ספיקות הללו לו אשיבנו מה שהורני ה' על ראשון ראשון: הן זה ודאי דאם לא אמר לשליח כ"א תנו ועל הכתיבה וחתימה לא הזכיר כלל, ודאי דעשאו שליח גם על כתיבה וחתימה, דאם לא יכתוב מה יתן, ודבר זה משנה מפורשת בגיטין דס"ו אמר לשנים תנו כו' הרי אלו יכתבו ויתנו. וכתב בתורי"ד שם דאע"ג דלא אמר להם כתבו אפ"ה כותבין ונותנין, דדוקא כתבו בלא הנו אינו מועיל אבל תנו בלא כתבו מועיל שהיאך יכולים ליתן אם לא יכתבו, ובנ"ד גם לזה אין צורך, דכיון שכתב בהרשאתו שיעשה כל פארמאליטעטין הנצרך לגט. פשיטא דכתיבה וחתימה ודאי בכלל והרי הוא כאילו צוה בפירוש על הכתיבה וחתימה. דאפי' אם לא היה זה עיקרו של גט, ודאי דאדעת ב"ד הוא עושה ומנהג המקום ויכולים לכתוב זה בלא צווי של בעל וכמו דקיי"ל בחו"מ סי' מ"א ס"ה שהמצוה לכתוב שטר מסכים שיכתבו כמנהג המקום בכל שופרי דשטרא, וכ"ש בכתיבה וחתימה של גט שזהו עיקרו של גט, דאם אין גט מה יתן. ובע"כ שכוונת הבעל היה גם על כתיבה וחתימה, וזה פשוט וא"צ לפנים, ואי מספקא הא מספקא, למי נתכוון הבעל לעשות שליח על הכתיבה, אם למורשה זה גופא שהוא יהי' גם סופר הגט, ובאופן זה אין יכול שוב המורשה לצוות לסופר אחר, ואם המורשה אינו יכול לכתוב. בהכרח שילמוד מלאכת הכתיבה ויחחום בעצמו וכמבואר במשנה דגיטין שם דאר"י נומינו לשליח אף אנו מקובלים שאפי' אמר לב"ד הגדול שבירושלים תנו גט לאשתי שילמדו ויכתבו ויתנו, או נפרש כוונתו של בעל שמרשה אותו למנות לסופר אחר ועדים אחרים שיכתבו ויחתמו. אבל באמת גם זה לא הוי ספק כלל, דאיך אפשר לומר דכוונת הבעל הי' רק על המורשה גופא, שהוא עצמו יהי' שליח על הכל, דהא אינו אלא אחד, וא"כ איך יעשה עם החתימות דבעי' שני עדים, ואי נפרש דלעד השני יצרף עמו עד אחר מן השוק, א"כ הוי אומר אמרו על עד השני, ובכה"ג אומר אמרו פסול לכו"ע, דהא הני תרתי מילי, אומר אמרו וחתם סופר ועד כל חדא תליא בחבירתה דאי אומר אמרו כשר חתם סופר ועד פסול מפני חשש דיוכל לצאת מזה חורבא שהגט יפסל מן התורה, והיינו כשיאמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו, ויתביישו מפני הסופר שלא ייחדו הבעל לעד ויכול להיות שמפני ביוש יאמרו לסופר שהבעל ייחד אותו לעד עם אחד מהשני עדים וכיון שהבעל באמת לא צוה כן הוי הגט בטל מה"ת, וחשש זה מבואר בש"ס שם אבל אם נימא שאסור לסופר לחתום א"ע בעד תו ליכא חשש זה, ממילא אומר אמרו אפשר להיות כשר, ונמצא דהני תרי דינים מיתלי תלי חדא בחבירתה, דאי אומר אמרו כשר חתם סופר ועד פסול מפני חשש זה, ואי אומר אמרו פסול, חתם סופר ועד כשר וכמ"ש הר"ן שם בגיטין, ובשלמא בגט שאין בו אלא חדא ריעותא. או ריעותא דאומר אמרו, או ריעותא דחתם סופר ועד, אפשר לומר דרק ספק מגורשת היא כמ"ש הב"ש סי' ק"כ סק"ז, משום דכיון דבכל אחת מהנהו ריעותות יש פלוגתא דרבוותי וא"כ י"ל בכל אחת שמא הלכה כמאן דמכשיר, אבל להכשיר שני ריעותות הללו בגט אחד אי אפשר בשום אופן, דאם האחד כשר, בהכרח שהשני יהיה פסול וכמ"ש בערוך השולחן סי' ק"כ אות נ', ובנ"ד אם נאמר דכוונת הבעל היה שדוקא המורשה יהיה בעצמו סופר הגט וגם יחתום א"ע בעד ויהיה בזה חתם סופר ועד, ולעד השני יצרף אתר מן השוק, ומשום דאמרי' דהבעל נתכוון לזה שהמורשה יאמר לאחד לחתום, הוי בזה אומר אמרו, ונמצא דבגט זה יזדמנו שני הריעותות כאחד, אומר אמרו על העד השני, וחתם סופר ועד על חתימת המורשה, ושני דינים הללו בגט אחד אי"א להכשיר בשום אופן, וכיון דידעינן דעת הבעל שלגט כשר נתכוון, בע"כ שכוונתו הי' שהמורשה יאמר לסופר ועדים אחרים, ואין שום ספק דרק לזה נתכוון, ונמצא שאין בזה אלא ריעותא דאומר אמרו לחוד, אבל דא עקא כי בדין זה דאומר אמרו גופא קשה להקל, ואף שלא נעלם ממני דעת מהרש"ל ביש"ש ספ"ו שהיקל במקום עיגון באומר אמר ולסמוך על דעת ר"י בעל התוס' והרא"ש ספ"ט דגיטין בשמו וכ"כ רי"ו נכ"ד ח"ג בשם התוס' ופוסקים אחרים. וגם הרמב"ן בחידושיו ספ"ו כ"כ בשם תוס' וכ"פ הריטב"א בפ"ק דקדושין להלכה, וגם המ"מ פ"ד מהלכות זכייה, ומלבד כל הני רבוותי יש עוד תנא דמסייע שאפשר ללמוד ממנו הרבה בנוגע לנ"ד והוא