זקן אהרן חלק ב קפא

זרים והדברים מראים שכהנסגס מוזרה כזאת ודאי שבאה לאיסורים גדולים. ועוד שודאי קינא לה בעלה שאל תסתיר בלילה במקומות הללו וכשהיא עברה על קינויו יש חששות גדולות אם מותרת לו תו מדינא, ודאי שבכגון דא מצוה לגרשה ולא גזר רגמ"ה בכה"ג: ואמנם בנוגע אם לזכות גט עבורה שתקבלו מתי שתרצה, ידעתי כל הטענות שהוזכרו בספרי האחרונים בדין זה, ראיתי דברי המצריכים גט, ודברי הממאנים עם כל טענותיהם, וגם אני עם קס שכלי הארכתי בזה בכ"מ לקיים דברי המצריכים זכוי גט, ובנוגע לנ"ד לו לקולי תשמעו הייתי אומר לזכות גט עבורה דוקא, ואם לא לצורך היתר לבעלה לישא אחרת, שמותר גם בלא זה, אלא מפני טעם זה האחרון שזכרתי בסמוך, הן בעודנה אגידה בי' בבעלה ובעלה משמרה ובכ"ז היתה מתנהגת בפריצות גדולה לבלות כל ימיה וגם לרבות הלילות בסוד משחקים עליזים וישיבת בתי כנסיות של פרוצים, ואף כי עתה לאחר שהבעל יפרד ממנה לישא אחרת קרוב הדבר שתכשל בעצמה וגם תכשיל אחרים, ואין זכות יותר גדול לפני פרוצה כזאת כ"א לזכות גט עבורה ולהסיר ממנה חומר אשת איש, ואם כי כ"ת האריך לבאר דגט כזה אין בו ממש, דאי מטעם שליחות, היינו שהבעל יעשה שליח ולמסור בידו הגט, הא כ"מ דלא מצי עביד השתא אי"א לעשות שליח, ואי מטעם זכייה שהמקבל יזכה גט עבורה, הא עומדת וצווחת שלא ניחא לה בגט ולא שייך בזה זכין לאדם שלא מדעתה כיון שהיא צווחת שלא ניחא לה, ואין זה זכות עבורה, אכן המעיין בספרי האחרונים ימצא הרבה תירוצים וחילוקים דמהני בזה גם מטעם שליחות ואין זה ענין להא דאמרי' כ"מ דאיהו ל"מ עביד שליח ל"מ משוי, ובחבורי מהדו"ק סי' ס"ג וס"ד הארכתי בזה ואכ"מ יותר וכאן לא באתי כ"א לבאר דאין אנו צריכין לשליחות בזה אלא מטעם זכייה אתינן עלה שכיון שזכות לפניה הגירושין אפשר לזכות גט עבורה גם שלא מדעתה ואין אנו חוששין למה שעומדת וצווחת שלא ניחא לה בגט, ואף כי בש"ס דב"ב דקל"ח אמרו להדיא דאם עומד וצווח אי"א לזכות שלא מדעתו, אכן הלא כבר חידש לנו הרשב"א דזה לא נאמר כ"א לגבי מחנה דהדבר מצד עצמו לאו זכות הוא ואדרבה חוב הוא לו דשונא מתנות יחיה, בההוא הוא דאמרי' דאם עומד וצווח לא מהני, אבל במלתא דיש בה נדנוד איסור כגון בזכיית גט שחרור עבור עבד דזכות גמור הוא מצד עצמו דמחירו בבת חורין ומכניסו לכלל מצות כישראל זכין לו בע"כ ולא מהני מחאתו דבטלה דעתו אצל כל אדם ע"ש בחדושיו לקדושין דכ"ג גבי זכייה לעבדו בשטר ע"י אחרים, וכן מוכח בקדושין בסוגיא דנערה שנתקדשה שלא לדעת אביה שכתב דיכול האב למחות משום שלא הוי זכות גמור כ"כ שהרי בתו יוצאה מרשותו לכמה דברים ע"ש, ומשמע מדבריו דהיכי דהוי זכות גמור אינו יכול למחות אף שצווח בעת שנשמע לו הזכייה, ועיין עוד בבאר יצחק חאו"ח סי' ב' שהוכיח כן גם מהש"ס דסוטה דכ"ה ע"ש, ולי נראה להוכיח כן גם מהש"ס דכתובות די"א, דהנה לכאורה יש להפליא על הרשב"א שזכרנו דבמקום דהדבר מצד עצמו הוי זכות לא מצי למחות וגם כשעומד וצווח לא מהני, היאך יפרנס הש"ס ערוך כתובות גבי גר קטן שאלוהו ב"ד קאמר רב יוסף דאם הגדילו יכולין למחות, והרי דמילה הוי ודאי זכות גמור בזה שמכניסו תחת כנפי השכינה ואפ"ה יכולין למחות, וזה להדיא דלא כרשב"א, אכן לאחר העיון יש ליישב, דהנה באחת הרי"ף ס"פ החולץ הביא רק דינא דרב הונא דגר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד ולא הביא להך דרב יוסף דהגדילו יכולין למחות, ורבים נתקשו בזה הרבה על הרי"ף, ואמרתי ליישב. דיש לחקור רב הונא היכי ס"ל אם סובר נמי כרב יוסף דיכול למחות או פליג עליו, ונראה דפתרון חקירה זאת תלוי בזה, דהנה רב הונא אמר מטבילין אותו. והקשו המפרשים למה לא הזכיר מילה, ותי' דאיה"נ דגם למולו יכולים ב"ד רק משום דמילה ליכא בנשים משו"ה לא קאמר מילה דמלתא דפסיקא נקיט עיין בפנ"י, ומפרשים אחרים לא ניחא להו בתי' זה דהא רב הונא בגר זכר קאמר וא"כ הול"ל דמלין אותו, ומדלא הזכיר מילה מכלל שבאמת סובר ר"ה דב"ד אינם רשאים כ"א לטובלו שזהו זכות גמור אבל למולו דאיכא צערא טובא אסורין, ואכן גם טעם זה לא נהירא בעיני דלא מסתבר כ"כ לומר דמשו"ה אסורים למולו משום דאיכא צערא ואינו זכות כיון דב"ד רואים שזה זכות גדול להקריבו תחת כנפי השכינה ואנן על אומדנא דידהו סמכינן, ולכן נ"ל דאי נפרש דמטבילין דוקא אמר ולא מלין הוי זה מטעם אחר ומשום דיסבור כרב יוסף דהגדילו יכולין למחות וכיון שיכול אח"כ למחות א"כ מסתבר שדוקא להטבילו יכולין דאפי' אם ימחה אח"כ אין לו הפסד ולא ישאר שום רושם בגופו. משא"כ המילה הוא חסרון הניכר וקיים לעד ואם ימחה אח"כ לא ירצה שישאר לו הרושם ולכן לא עבדינן לו מתחלה דבר כזה שלא יוכל אח"כ להסירו, ולפ"ז חקירתנו תלוי בזה, אי נימא דר"ה דוקא מטבילין קאמר ולא מלין מוכרחים אנו לומר דס"ל כרב יוסף דיכול למחות משא"כ אי נפרש כהפנ"י דגם למול רשאים הב"ד א"כ מוכרח דס"ל דאינם יכולים למחות דאם היו יכולים למחות לא היו רשאים למולו ולעשות לו דבר קיים אשר רשומו לא ימחה לעולם ושמא ימחה אח"כ וכנ"ל, ואמנם צריך להבין דלפום הסברא שנאמר דר"ה דוקא מטבילין ולא מלין קאמר א"כ יקשה מאי תיהני לו הטבילה דהא אינו גר עד שימול ויטבול, וצ"ל כדברי הרמב"ם פי"ב מהלכות איסורי ביאה דהמילה יכולה להיות גם בינו לבין עצמו ורק הטבילה צריכה להיות בשלשה, ולפ"ז יוכל היות בגר שנתגייר בינו לבין עצמו לשם גירות ואח"כ בא לב"ד להטבילו דאז מטבילין אותו, אבל איה"נ דבקטן אסופי מן השוק שנמצא אין מלין אותו. ואפי' בנולד מהול כיון דצריך להטיף ממנו דם ברית ג"כ אין רשות לב"ד שמא יגדל אח"כ, ואפשר שלזה נתכוון רש"י במ"ש שם ואמו הביאתו להתגייר, שבזה י"ל שאמו מלה אותו מקודם, ודוקא בכה"ג משכחת להאי דינא וכגון שאמו מלה אותו ואח"כ הביאה אותו לב"ד להטבילו, אבל בתינוק הנמצא שאז מוכרח הב"ד גם למולו לא עבדי הב"ד מידי, אלא דכל זה הוא לשי' הרמב"ם דבמילה לא בעי' ב"ד אפי' לכתחלה, אבל אי נימא כשיטת הרי"ף הובא בטויו"ד סי' רס"ח דאפי' דיעבד מעכב אם לא היתה מילה בפני ג' א"כ לא נוכל לפרש אליבי' שדוקא מטבילין ולא מלין דמאי מהני הטבילה, דלדידי' אי"א לומר כשמל מעצמו דהא זה לא מהני, ובע"כ שיפרש בדרב הונא דמטבילין והוה"ד מלין וכחי' הפנ"י,, א"כ מוכח להדיא לדידי' דרב הונא פליג על רב יוסף וס"ל דאינם יכולים למחות משהגדילו דאם היו יכולים למחות לא היו רשאים למולו דשמא ימחה, וכיון שפסק כרב הונא לא יכול לפסוק כרב יוסף. ומשו"ה לא הביא להך ורב יוסף ולפ"ז הרמב"ם והרי"ף לשיטתייהו אזלי, הרמב"ם דס"ל דמילה כשירה גם בפני עצמו לא יוכל לפרש הפשטות לשון דרב הונא מטבילין דוקא ומהני כגון שחל מקודם ע"י אמו או