זקן אהרן חלק ב קעט

וז"ל דאע"פ שהחרים רגמ"ה שלא ישא אשה על אשתו בכי הא לא תיקן רבינו עכ"ל, וכבר עמד בתשובת מוהר"ם פאדוה סי' י"ג על הסתירה שיש בנמוק"י מרישא לסיפא ע"ש, אכן למ"ש אין בזה שום סתירה, דבתחלה מיירי הנמוק"י בילדה זכרים או נקבות ובכה"ג ודאי סובר שגזר ר"ג, ובסיפא מיירי בשאין לו בנים כלל ע"כ במקום מצוה רבה לא גזר, וכ"כ הרדב"ז ותשובת עין יצחק לפרש הנמוק"י ע"ש, וממילא שגם דברי הרמ"א הנובעים מהנמוק"י בהכרח יתפרש כן דהא דסובר דאפי' במקום מצוה גזר היינו דוקא כשיש לו בנים אבל באין לו בנים כלל כמו בנ"ד כו"ע מודו דלא גזר כלל, והרי טעם אחד להתיר בנ"ד בשהה י' שנים ולא ילדה כלל דבכה"ג כו"ע סברי דלא גזר במצוה רבה זאת. ב) אפי' נימא שגם בכה"ג גזר, אפ"ה אפשר להתיר בנ"ד דנראה פשוט דהראשונים שחולקים אם גזר במקום מצוה, ודאי לא יעלה על שום אדם לומר דרגמ"ה יעמוד דבריו במקום מצוה וכאשר כבר תמה מוהר"ם אלשקר סי' צ"ה וז"ל מי זה שיעלה ברוחו לחשוב שתיקן רגמ"ה במקום חשש איסור או נדנוד עבירה ח"ו והרשב"א בתשובה סי' תקנ"ז הובא בב"י סו"ס קט"ו כתב דאפי' בדאיכא ביטול מדת חסידות אמרי' דלא גזר רגמ"ה, ולכן נ"ל שרק בזה הוא דפליגי, דמ"ד דבמקום מצוה לא גזר סבר דמעולם לא גזר ע"ז ולא חלה הגזירה מעיקרא על מקום מצוה וממילא שא"צ לצרף להיתר ק' רבנים, דכיון דלא גזר על זה מעולם כלום צורך בהיתר וכמ"ש מוהר"ם פאדוה סי' י"ג בזה"ל אבל במקום שנוכל לדון שבכאן לא תיקן ר"ג מעולם הרשות נתונה וא"צ לא מאה רבנים ולא שלש קהלות כי לא שייך היתר בדבר זה רק תלמוד ודקדוק שעל כיו"ב לא גזר כלל, ומ"ד דגזר סובר דמתחלה גזר ר"ג אפי' במקום מצוה וחל התקנה, אבל אכתי אפי במקום שחל התקנה מהני היתר של ק' רבנים דהכי הי' עיקר התקנה דלכשימצאו רבנים טעם מבורר יתירו וכמ"ש בסוף תשובת מהר"ם מרוטענבורג שהעתיק התקנות של רגמ"ה בזה"ל דאין לישא שתי נשים כ"א ע"י היתר כשיראו טעם מבורר להתיר ע"ש, וברור הוא דהנ"מ שבין מ"ד דגזר במקום מצוה ובין למ"ד לא גזר אינו אלא לענין זה אם נצרך מאה רבנים להתיר. דלמ"ד דלא גזר א"צ גם לק' רבנים כיון דמעולם לא נגזר ע"ז א"צ להתיר אבל ע"י היתר דק"ר מועיל לכו"ע בכל מקום שיש טעם מבורר, וא"כ יאמר נא כ"ת היאך ס"ד דבשהה י' שנים ולא ילדה שלא יתירו לו. והא מדינא דש"ס כופין לבעל לישא אחרת אפי' כשאין רוצה וא"כ אין טעם מבורר יותר מזה דנצרך לקיים פ"ו ושבת, ולכן אפי' נימא שגם בכה"ג גזר ר"ג אבל אכתי עכ"פ ע"י היתר של ק' רבנים ודאי דמהני, וראיה מפורשת דרמ"א סובר בשהה י"ש ולא ילדה דמתירין לישא אחרת אליבא דכו"ע מדכתב שם ובמקום מצוה שאין הראשונה בת גירושין כגון בנשתטית או שהוא מן הדין לגרשה ואינו רוצה ליקח גט ממנו יש להקל לישא אשה אחרת וכו', ובשהה י"ש ואין לו בנים כלל חייב מן הדין לגרשה וכופין אותו מדין המשנה כמבואר ביבמות דס"ד ובאה"ע סי' קנ"ד והכא לא זכר רמ"א שום מחלוקת ומשמע דלכו"ע במקום שהדין לגרשה דמתירין: והיוצא מזה דלמאי דקי"ל כרוב הפוסקים דבמקום מצוה לא גזר היה אפשר להתיר בכה"ג דנ"ד אפי' בלא ק' רבנים כיון דמעולם לא נגזר במקום מצוה רבה כזו, וכ"פ באמת המהר"ם פאדוה ובס' נחלת יעקב להגאון בעל הנתיבות ורעק"א הסכים על ידו דבמקום שחייב מן הדין לגרש א"צ ק' רבנים, וגם בתשובת משיב דבר למו"ר הנצי"ב ז"ל סי' ה' התיר בשהה י' שנים גם בלא היתר ק"ר, אבל עכ"פ ע"י היתר ק"ר שרי ודאי לכו"ע: ג) אפי' למאן דיתעקש לומר דלמ"ד במקום מצוה גזר אין מועיל עוד שום היתר לזה, אפ"ה עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא, דספק שמא הלכה כמ"ד דבמקום מצוה לא גזר, ולמ"ש הד"מ סי' א' דספק חדר"ג ספיקא לקולא דעיקר גזירת ר"ג בשתי נשים לא הוי משום דררא דאיסורא רק משום קטטה ואינה אלא תקנה בעלמא ובשל סופרים הלך אחר המיקל, כ"ש בתקנה בעלמא. וא"כ כיון דאיכא גבן ספק פלוגתא דרבוותא אי גזר במקום מצוה הו"ל ספיקא להקל, אמנם ידעתי דיש כמה מחמירים בספיקו של חדר"ג משום דהוא ספק חרם ואסור וכמ"ש בעל עבוה"ג ובנו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' קמ"ו. אבל אכתי הלא כתבו הב"י וד"מ דר"ג לא החרים אלא עד סוף אלף חמישי, ומכאן ואילך אינו אלא מנהג שנהגו להחמיר, ואע"ג דרש"ל ביבמות פ"ו כתב דהחרים עד עולם אבל אכתי גם בזה פלוגתא דרבוותא, וא"כ ס"ס להקל ספק אם עכשיו לאחר אלף החמישי איכא כלל חדר"ג ואת"ל כרש"ל דאיכא חדר"ג שמא במקום מצוה לא גזר, ובס"ס הולכין להקל לכו"ע וכמ"ש מהרשד"ם חאה"ע סי' ע"ח בנדונו באותן המקומות שנולד ספק אם גזר שם ר"ג כתב להתיר עפ"י ס"ס ספק שמא לא גזר כ"א עד אלף החמישי ואת"ל דגזר עד עולם אכתי ספק שמא הוא לא מאותן המקומות ע"ש, ועל שלשה עמודי היתר הללו נראה פשוט דבשהה י"ש ולא ילדה כלל באופן שנמנע מקיום מצות ושבת דעכ"פ בהיתר ק"ר מתירין לו לישא אחרת, לא אכחד כי כשאני לעצמי היה נראה שאפי' בהיו לו בנים ומתו דמדינא דש"ס אין כופין תו לקיים פ"ו, אפ"ה להתירו ע"י ק"ר היה נראה דמתירין, דהא בסי' קי"ז הביא הרמ"א בשם הרא"ש שלא תיקן רגמ"ה שלא תהא האשה עדיפא מאיש, ובמה שכופין את האיש מדין התלמוד להוציא כופין גם אותה אחר תקנח רגמ"ה לקבל גט, וא"כ כמו דקי"ל באשה שבאה מחמת טענה דבעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה כופין אותו להוציא אע"ג דלהוציא אשה מבעלה בגט מעושה חמירא טובא ואפ"ה מהני טענה זאת לכוף אותו להוציא, א"כ כ"ש שאם בא הבעל בטענה זאת דבעי חוטרא לידו שתועיל טענה זאת להתירו לישא אחרת, דהא לגרש בע"כ חמיר מלישא אחרת כמ"ש הנו"ב, ואפי' נימא דטעם דחוטרא ליד אין זה טענה אלא לגבי אשה שאין דרכה במסחר ולהרוויח לעצמה ומוטלת על הבן לפרנסה, אבל באיש שדרכו לילך לסחורה אין זה טענה, אבל אכתי מרא לקבורה ודאי דשייך בשניהם, וטעם זה היה נראה נכון להתיר גם בהיה לו בנים ומתו, אבל עכ"פ בשהה י' שנים ואין לו בנים כלל דאיכא צירוף כל הטעמים, פ"ו, שבת, חוטרא לידא ומרא לקבורה, האם כל אלה אינו טעם מבורר לפני הרבנים שיתירו לו חדרגמ"ה שרגמ"ה בעצמו התנה שבאם ימצאו טעם מבורר שיתירו, ובודאי דלית דין צריך בושש שע"י ק' רבנים אפשר להתיר לרב"צ שיינבערג לישא אחרת לאחר שישלוש גט ביד שליח להולכה וגם המעות שנתחייב עפ"י הפסק של הבוררים הנבחרים מצד שניהם: ומה שהעיר כת"ר דלגרש בע"כ היה עדיף טפי מפני שבזה לא עבר על החרם אלא פעם אחת בעת הגירושין ובאם ישא אשה על אשה רובץ עליו תמיד החרם, ונסתייע מהש"ס דמס' יומא דמי שאחזו בולמוס מאכילין