זקן אהרן חלק ב קעח

וגריעא ממצות יבום. די"ל משום דגם אם נתיר לו לישא אחרת אין הדבר בטוח ודאי שיקיים המצוה דפ"ו, דשמא לא יזכה להבנות גם משניה, ולא דמי ליבום דודאי יקיים המצוה, אבל הכא עדיין ספק אם יקיים המצוה, כן הי' נראה לכאורה: אכן שוב ראיתי דאי"א כלל לומר דמצוה דפ"ו תהא גריעא משאר מצות ומטעם שאינה אלא ספק, דהנה בלא"ה הרעישו גדולי האחרונים על קושית התוס' בב"ב ובגיטין דיבוא עשה דפ"ו וידחה ל"ת דלא יהיה קדש. היאך שייך בזה לומר עשה דוחה ל"ת, דאטו בביאה זאת ובאשה זאת ודאי שיקוים המצוה, והרי אם מתה אשתו או שהה עמה י"ש ולא ילדה או שילדה נקבות או שילדה גם זכרים ומתו לא קיים מצות פ"ו וצריך לישא אחרת, א"כ כל ביאות הללו שבעל השפחה יעבור בל"ת ועשה לא יקיים כלל, ודוקא עשה דיבום וכדומה דתיכף בביאתו מקיים העשה אמרינן דדחי אבל לא מצות פ"ו דלא תלי' כלל קיום העשה בביאה, דבקיום העשה בעינן שתלד זכר ונקיבה ואם לא יזכה להבנות ממנה כלל או שלא תלד זכר ונקיבה עבר בל"ת ולא קיים העשה, ונראה מדבריהם שהבינו שהביאה אינה גוף המצוה, רק עיקר המצוה הוא שיהיה לו בנים והביאה בזה אינה כ"א הכשר מצוה, אבל לענ"ד א אפשר לומר כן דגוף המצוה של פ"ו הוא לידת הבנים ולא הביאה, דאיך אפשר שתחייב התורה לאדם דבר כזה שאין בידו לקיימה, דמפתח של יולדת לא נמסר לכל ולאו ברשותו של אדם הוא להוליד דוקא זכר ונקיבה ושיהיו בני קיימא. דאטו החיים והמות בידו של אדם הוא, א"ו שהתורה לא חייבה לאדם כ"א שיעשה ההשתדלות להוליד בנים, היינו שישא אשה בת בנים ויבעלנה, וההשתדלות הזאת גוף המצוה הוא ואם עלתה בידו והולידה לו בן ובת נפטר שוב מלהשתרל עוד בזה לבעול ולקיים כיון שכבר קיים, ואם לא זכה להבנות מאשה זאת ששהה עמה י"ש ולא ילדה או שילדה ומתו הבנים מחויב עוד להשתדל עד שיזכה להוליד, דמצוה זו של השתדלות להוליד אינו נפטר ממנה עד שיוליד ממש, ומה דקי"ל דאם מתו הבנים לא קיים המצוה, אין הכוונה דכל הבעילות שבעל עד עתה לא קיים בהם שום מצוה, אלא הכוונה דלא פקע חיוב המצוה ממנו עד שיהיה לו בנים. אבל ודאי שהביאה הוא גוף של המצוה, וניחא נמי בזה מ"ש התוס' בתירוצם דלא הוי בעידנא, דהל"ת דלא יהיה קדש עובר משעת העראה והעשה הוא בגמר הביאה, וכבר צוחו המפרשים על סברת התוס' דמהו החילוק בין העראה לגמר ביאה כיון שגם בגמר ביאה נמי לא קיים העשה עד שיוליד, והגמר ביאה אינה אלא הכשר מצוה דאי"א להוליד בלא זה, וא"כ גם ההעראה נמי הכשר מצוה שאי"א בלא זה, ועיין בטורי אבן ריש חגיגה שהשיג בזה על תוס'. אכן כל זה הוא להבנתם דהביאה אינה גוף המצוה, אבל למה שכתבתי זה אינו דלא חייבה תורה כ"א מה שבידו וכחו לעשות, היינו שישא אשה ויבעלנה ביאה הראויה להוליד, אלא שחיוב זה אינו כמו בכל המצות שאינם נמשכות אלא לשעה, כמו נטילת לולב וכדומה שאם נטל הלולב נפקע שוב החיוב מאתו, ובמצות פ"ו חיובו לא נפקע עד שיוליד בן ובת אבל פשיטא שהביאה היא גוף המצוה ולכן דוקא גמר ביאה שהיא גוף המצוה יכולה לדחות הל"ת, משא"כ המראה שאינה אלא הכשר מצוה לא דחי, דסברת התוס' דהכשר מצוה אין בכחה לדחות וזה ברור בכוונתם: ויש להביא ראיה דלא התוס' לחודייהו סוברים כן אלא גם גדולי הראשונים הרי"ף ורמב"ם ורא"ש סוברים כן דהביאה הוא גוף המצוה, והוא דהנה הירושלמי יבמות פ"ב כתב שגם בבנו ממזר קיים מצות פ"ו, ורי"ף ורמב"ם ורא"ש השמיעו לירושלמי, וכתב המהריט"א בבכורות פ"ח דמשו"ה השמיטוהו משום דסברי דבאמת אינו יוצא בממזר דהוי מצוה הבאה בעבירה, והירושלמי מיירי דוקא באונס דליכא עבירה כלל, והשמיטו דבר זה דהוא מלתא דלא שכיחא באונס ע"ש, ואי נימא דהמצוה הם הבנים והביאה אינה כ"א הכשר א"כ מאי מצוה הבאה בעבירה שייך כאן, הא ידוע מ"ש השעה"מ הלכות לולב דמהב"ע לא הוי אלא אם בשעת מצוה עושה נמי עבירה וכגון באתרוג הגזול דבשעת הנטילה עובר על והשיב את הגזילה זהו מהב"ע אבל אם בשעת מצוה ליכא עבירה כלל כגון בהוציא מצה מהרה"ר לרה"י דבשעת קיום המצוה ליכא עבירה לא הוי מהב"ע, א"כ ה"נ נהי דהמצוה של הבנים באה ע"י העבירה של ביאת איסור. מ"מ המ"ע דהיינו הבנים והבעילה אינה כ"א הכשר מצוה, וכיון דעיקר המצוה הם הבנים ובעת הזאת ליכא עבירה דעבירה כבר נעשית בעת הבעילה, דמי להוציא מצה מרה"ר לרה"י דלא הוי מהב"ע, וא"כ למה השמיטו לירושלמי הא בממזר ממש נמי קיים המ"ע, אע"כ דסברי דהביאה הוא גוף המצוה וכיון שנעשית באיסור לא קיים המצוה דהוי מהב"ע, ולאחר כל הדברים הללו אי"א כלל לומר דמצות יבום עדיפא ממצות פ"ו משום דפ"ו אינה אלא ספק דשמא לא יזכה להבנות גם מן השניה, דהא לפמ"ש לא הבנים הוא המצוה כ"א ההשתדלות לישא אשה בת בנים, ואם שהה י' שנים ולא זכה להבנות. שוב מוטל עליו החיוב לישא אחרת וגם אם לא יזכה להבנות גם מהשניה. הוא עשה חיובו וסגי בזה, וכיון שכן ודאי דשהה י' שנים עדיפא משארי מצות משום דאית בה תרתי, פ"ו ושבת וכמ"ש בשם התוס', ולכן ודאי דאפי' מ"ד דבשארי מצות גזר רגמ"ה אין ללמוד מהתם שגם בשהה י' שנים נמי גזר, דשפיר י"ל דמצוה זאת דמצוה רבה היא ואית בה תרתי עדיפא משאר מצות וכו"ע מודו דלא גזר, ומה שהבאתי לדקדק מלשון רמ"א שכתב אפי' יבום דמשמע שסובר דיבום עדיפא משהה י' שנים דהזכיר לעיל מינה, צ"ל לפ"ז דהרמ"א לא מיירי כ"א במי שיש לו בנים זכרים או נקיבות דמצות שבת כבר קיים, ומדינא דש"ס אין כופין אותו תו לגרשה אמ"ג דפ"ו לא קיים עדיין ובכגון זה שלא נשאר כ"א מצות פ"ו לחוד, ומדינא דש"ס אין כופין משו"ה שייך בזה חדר"ג למ"ד דגזר במקום מצוה, ומצוה זאת איה"נ דקילא ממצות יבום דכיון דכבר הוליד, וכמו דחזינן בש"ס דבאמת אין כופין אותו תו לקיים כמו דכייפינן לשאר מצות, ומשו"ה תפס הרמ"א בלשונו אפי' יבום וכ"ש בשהה י' שנים דגריעא דגזר רגמ"ה, אבל בשהה י' שנים ואין לו וגם לא היה לו בנים כלל כמו בנ"ד דאית בה תרתי פ"ו ושבת ועדיפא משאר מצות לית מאן דפליג על תוס' שכתבו דמצוה רבה היא מכל המצות ואפי' למ"ד שבשאר מצות גזר רגמ"ה, במצוה זו לא גזר: ושוב ראיתי דלא רק שאפשר לפרש כן כוונת רמ"א דלא מיירי כ"א ביש לו בנים, אלא למי שמעיין במקור הדין מוכרת לפרש כן, דדין זה דיש חולקים שאפי' במקום מצוה גזר הביא זה בשם הנמוק"י, והמעיין בלשון הנמוק"י גופא יראה שם דברים תמוהים לכאורה, דז"ל הנמוק"י ביבמות פ"ו על משנה דשהה י' שנים וכו' שכתב שם מתחלה דלאותן שקיבלו חדר"ג שלא לישא אחרת השתא נמי אינו יכול וכו' ובסוה"ד כתב