זקן אהרן חלק ב קעו

אם רוצה נסלק את הכתובה א"צ שום שיהוי דאין ברשותה לעגנו אפי' עונה אחת ומתירין לו מיד, וכ"ש שאין צריך שיהוי יב"ח הבאה דוקא אחרי ההכרזה, ואם כי הב"ש והגר"א שראו דברי הט"ז ולא פסקו כוותי' מכלל דלא ניחא להו דבריו. אפ"ה בנ"ד שכבר עבר הרבה יותר מיב"ת משעת התראות הראשונות וזה סגי כיון דעיקר טעם דבעינן שהיית יב"ח לפי המבואר בראשונים הוא בשביל שאולי תחזור בה במשך אשר כזה ממרידתה ואם עמד רוחה להכביד לבה משך יב"ת הוי הוכתה ברורה שפרקה ממנה כל עול התחייבותה לבעלה ולא תחזור עוד עולמית, וכיון שכן אין חילוק בין אם אריכת זמן זה בא לאחר ההכרזות ובין שבא בלא זה כיון שאין עוד תקוה שתחזור שוב, וכן פסק הצ"צ החדש סי"ט, ולכן לענ"ד בנ"ד אפשר לסמוך על הח"מ וט"ז ולהתיר להבעל מכבלי עיגונו: ומה שנסתפק כ"ת במה לבחור יותר אם להתירו לגרש בע"כ או לישא אחרת, הנה ידוע מ"ש המבי"ט דיותר טוב לגרש בע"כ מלישא אחרת, דבגירושין בע"כ אינו עובר על חדר"ג אלא פעם אחד בעת הגירושין אבל אם נושא אשה אחרת הרי הוא עובר כל ימי חייו בכל רגע ורגע כל עוד דאגידה בי', דבעמוד והוצא קאי ובס' מעין גנים בנמוקיו לאה"ע סי' א' כתב ראיה לסברא זאת מהש"ס סוף יומא לענין אכילת איסורין דיש להתיר הקל קל תחלה וא"כ כיון דאם מגרש בע"כ אינו עושה איסור אלא בשעה שמגרש ואם נושא אחרת הוי כל ימיו בעבירה פשיטא דיש לבחור הרע במיעוטו, ואף כי טעם דמסתבר הוא, בכ"ז לא ניחא להו לגדולי האחרונים בזה משום דמפורש בתקנת רגמ"ה שאם גירשה בגט בע"כ דלא הוי גט אפי' דיעבד ואין הגט כלום כמ"ש המהר"ם מינץ והב"ש סי' קי"ט ע"ש, וכיון שהגט אינו גט א"כ ממילא אגידה בי' ואינו רשאי ליקח אחרת ואם עבר ונשא אחרת אכתי עובר כל ימיו על החרם, וכ"כ הבית מאיר באה"ע בשו"ת שבסוף הספר על אחד שגירש אשתו בע"כ וז"ל ומעתה אחר שבררנו פסקן של הראשונים לדינא כרבא דאי עביד לא מהני בודאי ראוי לנו לילך בעקבותיהן ולפסוק בנידון מגרש בע"כ בזה"ז כרבא דלא מהני מעשיו ושבעמוד והחזר קאי כקושית התוס' בנשבע שלא לגרש דהא סברת תירוצם לא שייך בזה דזה לא בדה האיסור ואין לו התרה מצד עצמותו והוא איסור תורה חרם דר"ג ועל בתי דינין של ישראל להורות לו שעדיין כל יום ויום עובר על החרם עד דליהדר כו' וממילא נמי כיון שאגידה בי' שעדיין בעמוד והחזר קאי א"כ עדיין באיסור נשיאת ב' נשים קאי דומיא דזקוקה ליבום כו' עכ"ל, וא"כ מה עדיפות הוא לגרש בע"כ כיון דגם בזה אם ישא אחרת עובר הוא כל יום על החרם, ונהפוך הוא דלישא אחרת יהא עדיף דבזה לא יעבור כ"א על חרם אחד דנושא שתי נשים, ואילו במגרש בע"כ יעבור על שניהם. חרם דמגרש בע"כ וגם תרם דנושא שתי נשים אם אח"כ ישא אחרת, זהו ההשגה שהשיגו האחרונים על המבי"ט אכן לענ"ד איני מבין דבריהם, דהא זה ודאי דמה שכתוב בתקנת רגמ"ה דאם עבר וגירש בע"כ אינו גט אפי' דיעבד. היינו כשעבר וגירש מעצמו שלא במקום מצוה ושלא עפ"י היתר ב"ד, בזה הוא דאמרי' דחרם דר"ג דינו כדאורייתא ואי עביד לא מהני ובאופן זה יתפרשו כל דברי הפוסקים שס"ל דמגרש בע"כ שאינו גט אפי' דיעבד, דהיינו דוקא כשמגרש שלא כדין ושלא עפ"י היתר ב"ד, אבל בנ"ד במורדת דדינא הוא לגרשה בע"כ, או גם בנשתטית וכה"ג דדינא לגרשה בע"כ ומתירין לו החרם דר"ג ע"י ק' רבנים, מה שייך לומר בזה אי עביד לא מהני כיון דעביד כדין ולהרבה פוסקים שבכה"ג במקום מצוה לא גזר רגמ"ה מעיקרו וא"צ גם להיתר. אבל אפי' למ"ד דגם בכה"ג גזר אכתי כיון דמתירין לו החרם ע"י ק' רבנים כבר פרת איסור החרם מזה ולא שייך בזה לומר כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אעל"מ כיון דלית כאן שום איסור ואדרבה דינא ומצוה הכי הוא, ואע"ג דגם אם נתיר לו לישא אחרת נמי לא שייך בכה"ג לומר דעובר בכל יום על החרם כיון שעפ"י ב"ד עושה כן והחרם הותר או לא נגזר מעיקרו למ"ד דבמקום מצוה לא גזר, אבל עכ"פ זה הרוחנו בדברנו להוכיח דאכתי שניהם שקולים ואין שום עדיפות בחרם דב' נשים לחרם דגירושין בע"כ, וכיון דבכה"ג שניהם שקולים מהראוי היה יותר להתיר חרם דב' נשים ולהתירו לישא אחרת מלהתיר לגרש בע"כ דחמיר טפי מצד עצמותו שלא קבע בו זמן כמו בחרם דב' נשים וכמ"ש בנו"ב מהדו"ק חאה"ע סי' א' וחת"ס חלק ו' סי' ע' דתרם דבע"כ חמיר טפי: הן אמנם דאפשר היה מקום לדון גם מטעם אתר להתיר יותר לישא אחרת מלגרש בע"כ, עפמ"ש הנו"ב מהדו"ת חאה"ע סי' קי"ד בשם האו"ז הגדול דנתינת גט צריך ב"ד של שלשה וגם רש"י בריש סנהדרין ס"ל כן, דבד"ה החליצה והמיאונין בג' כתב רש"י וז"ל החליצה בג' ביבמות יליף לה בפ' מצות חליצה, המיאונין יתומה קטנה וכו' יוצאה בלא גט במיאון כל זמן שלא גדלה תחתיו ובשלשה בעינן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו היינו גט שהוא להוציא מקדושי תורה דומיא דהכי תקנו מיאון לקדושי קטנה שהוא דרבנן שיהיה בשלשה, וא"כ מוכת דגט צריך שלשה, ואפי' בלא דברי רש"י מדברי המשנה עצמה שהצריכה למיאון שלשה מכלל דגט בעי ג' דאל"כ וכי ס"ד להחמיר במיאון דרבנן יותר מגט של תורה כו' ע"ש, ובהיות שדין זה מרפס איגרא ויש עליו קושיות רבות וכבר כתב הנו"ב שם שאי"א להיות הדברים כהווייתן לפסול בדיעבד גט שניתן שלא בפני ב"ד של שלשה, ולכן היטב אשר כתב בזה הגאון מוהרי"ד מבריסק בס' בית הלוי חלק ראשון דהאו"ז מיירי דוקא בגט שניתן בע"כ שהוא צריך ב"ד וכמו דאמרי' בגיטין דפ"ח ר"י היה כופה על גיטין וא"ל אביי הא צריכים מומחה ואנן ב"ד הדיוטות ותי' לו ר"י ששליחותייהו דקמאי עבדינן, ואף שיש לחלק דבגיטין מיירי שכופה האיש לגרש דעיקר הגט תלוי בדעת הבעל ואין ראיה לגט בע"כ של אשה דצריך ב"ד שהגט אינו תלוי כלל בדעת האשה, לזה הביא ראיה מרש"י דריש סנהדרין שכתב על הא דתנן דגט מיאון צריך ג' משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו, וכוונתו כמו דבגט צריך ג' כן צריך בגט מיאון ג', והא התם במיאון לא תלי כלל ברצון הבעל רק ברצון האשה ואין זה דומה כלל להא דבעי ב"ד כאשר כופין את הבעל לגרש שתלוי ברצון הבעל, אע"כ צ"ל דגם במגרש אשה בע"כ של אשה צריך ב"ד אף שאין תלוי כלל ברצון הבעל ע"ש שהאריך בזה, ואף שלכאורה יש סתירה גדולה ע"ז מש"ס דקדושין דס"ב דאיתא שם דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר אינה מקודשת דלאו בידו להתגייר דגר צריך שלשה ומי יימר דמזדקקי לי' ופריך מעתה האומר לאשתו הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך תהא מגורשת דבידו לגרשה, ואי אמרת דגט בע"כ צריך ב"ד א"כ אין בידו לגרשה דלמא לא מזדקקי לי' ב"ד. ולפ"ז לכאורה מש"כ מפורש מוכח דאפי' גט בע"כ א"צ ב"ד, אכן באמת יש