זקן אהרן חלק ב קעג

ואומרת שהחתן מאוס עליה והיא נותנת טעם ואמתלא לדבריה ובאה לפני כ"ת בבקשה להזמין את החתן בכדי לברר בפני החתן ובמעמד ב"ד אמיתת האמתלא, רק החתן לא רצה לבוא והשיב לשלוחא דבי דינא שאין לו דו"ד עמה ואינו רוצה להתדיין עמה רק תשב עד שתלבין ראשה, זהו תכן העובדא: והנה כ"ת מתחלה חשש להחמיר משום דתקיעת כף דינה כשבועה וכמ"ש הסמ"ע חו"מ סי' פ"א, אבל לבסוף מסיק להיתירא מטעם דכיון שאינו רוצה לבוא לדין הרי נסתלק בזה מן השידוך ועי"ז נתבטל כל קשר שדוכין שהיה ביניהם, ובנוגע לדינא מודינא לי' כי אפשר להתיר להכלה לעשות שידוך אחר אבל לא מטעמי' דמר, דסילוק הזה שנסתלק החתן מן הדין, מה מועיל להתיר חרם הקדמונים. אבל כל זמן שלא נידוהו ב"ד אינו מנודה וכדעת התוס' נדה די"ג ע"ב ד"ה המקשה, היה עוד מקום לדון בזה דסלוקו מועיל דכיון שלא בא לב"ד לתבוע זכותו, ממילא אין מקום לפני הב"ד לנדותה ואין כאן חרם מעיקרו, אבל הלא כל הפוסקים חולקים בזה על התוס' ה"ה הרמב"ם בפכ"א מהלכות איסורי ביאה והטו"מ אה"ע סי' כ"ג והסמ"ע בסי' ת"כ סק"ד כתבו דכל חרם הקדמונים א"צ לנדותו אלא שהוא מנודה ועומד מאליו, וכיון שהחרם חל מאליו אינו ניתר אלא בהתרה אבל כל זמן שלא הותר בב"ד חל עליו החרם, וא"כ מה מועיל שהחתן לא יבוא לב"ד האם עי"ז יותר החרם שכבר חל, ואין לומר נמי דסילוק החתן אכתי יועיל מטעם מחילה, דכיון שלא רצה לבוא לב"ד גילה דעתו שמוחל לה על הת"כ שנעשה ביניהם, ומחילה מהני אמנם בת"כ וכדמשמע מלשון הט"ז יו"ד סי' רכ"ח סקמ"ח שכתב וז"ל בזה נכשלים הרבה בני אדם שמתקשרים נגד אחרים לקיים גם בת"כ לזמן פלוני ובהגיע הזמן אומר לו הנני מרויח לך הזמן ואינו מוחל לו הח"כ נמצא שעובר על ת"כ ע"ש. ומשמע מדבריו שאם מוחל לו הת"כ או השבועה מהני, אבל באמת גם זה אינו דאין ביד אדם להתיר שבועה וחרם כ"א עפ"י שלשה ובחרטה ולא מצינו שיועיל מחילה בשבועה כ"א בדבר שבממון כגון שנשבע ליתן לו ממון בזה מהני מחילה, ולא מטעם דמחילה מתרת את השבועה כ"א מפני שהמחילה הוי כקבלה וכאומר התקבלתי וחשיב כאילו קיים את השבועה, וכ"כ רש"י בגיטין דע"ד דמחילה הוי כקבלה, אבל היכי דלא שייך טפם דקבלה לא מהני, ומה"ט בנשבע לתת לחבירו לזמן פלוני והרחיב לו אח"כ את הזמן לאו כל כמיני' ומשום דעל הרחבת הזמן לא שייך לומר הריני כאילו התקבלתי, דאם קיבלם היאך יתבעם אח"כ וכמבואר במחבר ביו"ד שם סעיף ל"ט, והן אמנם דהריטב"א בחי' לגיטין שם על מ"ש במשנה וחכ"א אף זה יכול להפר ולהתיר שלא עפ"י חכם ואומר הריני כאילו התקבלתי, כתב מ"ו הריטב"א בשם רבו דמהכא שמעינן דמי שנשבע לחבירו לפרעו ביום פלוני והלך אצל המלוה והרחיב לו את הזמן פטור משבועתו וא"צ לפרוע דהרי הוא כאילו קבלה אותו יום ואע"פ שלא מחל את החוב ע"ש, אכן בחבורי לגיטין הוכחתי דבהרחבת הזמן לא שייך טעם דמחילה, דהא טעם דמחילה מהני אין זה משום דיכול למחול את השבועה, דזה אין יכול גם כשרוצה וכמ"ש דכיון דהשבועה כבר חלה בעינן דוקא התרה וחרטה, ומה דמהני מחילה בתנאי שבממון היינו משום דמחילה כקבלה הוי וכמ"ש בגיטין שם בברייתא הריני כאילו התקבלתי וכמ"ש רש"י דמחילה הוי כקבלה, וא"כ בשלמא כשמוחל את החוב לגמרי שייך לומר דהוי כקיבל אבל כשאינו מוחל את החוב אלא שמרחיב לו הזמן א"כ איך יאמר התקבלתי ולמה יקבל אח"כ המעות הא כבר קיבלם. וגם זה אין שייך שיאמר באם אקבלם לבסוף הריני כאילו התקבלתי עכשיו, דבכה"ג לא מהני כלל התקבלתי וכמ"ש המפרשים דזה לא מהני משום תנאי ומעשה בדבר אחד וכמ"ש הנו"ב חיו"ד סי' ס"ז, ובחבורי שם הבאתי ראי' דבהרחבת זמן לא שייך מחילה ממה ששנינו במשנתינו ע"מ שתתני מאתים זוז בתוך שלשים יום נתנה לאחר שלשים יום אינה מקודשת, ופריך בגמ' פשיטא והוצרך לדחוקי דמהו דתימא לזרוזי נפשי' וכדאמר התם לעיל, ולמה לא משני דהא קמ"ל דלא נתנה בתוך שלשים יום אינה מקודשת אפי' כשהרחיב לה הזמן מדעתי' וקמ"ל דמחילה לא מהני, אע"כ דבהרחבת הזמן לא שייך כלל מחילה וכמ"ש דלמחול על התנאי אין יכול גם כשרוצה, ורק מטעם דמחילה הוי כקבלה, ובהרחבת הזמן לא שייך גם כקבלה דא"כ איך יקבלם לבתר הכי וא"צ התנא לאשמעי' זה דנדע מעצמנו דלא מהני. והן הן הדברים המפורשים בהמחבר ביו"ד שם בשם הרשב"א וז"ל הנשבע לחבירו לפרוע לו ממון לזמן יכול להתיר נדרו שלא עפ"י חכם שיאמר הריני כאילו כבר התקבלתי אבל להאריכו הזמן ושיעמוד בחיובו לאו כל כמיני' כו' עכ"ל, הרי להדיא דבהרחבת הזמן לא שייך מחילה ודוקא במוחל החוב לגמרי הוא דמהני משום דהוי כקבלה אבל למחול התנאי והשבועה אינו יכול ולאו בידו הוא, ולפ"ז בתנאי דשדוכין דודאי דלא שייך בזה קבלה מה יוכל להועיל בזה מחילה אפי' אם הי' מסתלק לגמרי מן השידוך והיה אומר בפירוש שמוחל לה את הת"כ ג"כ לא היה מועיל כלום דלאו בידו הוא להתיר השבועה, וכ"ש בנ"ד שאומר בפירוש שאינו מוחל אלא שאינו רוצה לבוא עמה בדינא ודיינא והיא תשב עד שתלבין ראשה, ודאי דזה אין מועיל כלל, הוא הדבר אשר אמרתי דטעמי' דמר מה שתמך עיקר יסוד ההיתר במה שהחתן סירב לבוא לד"ת, לאו דסמכא הוא: אכן לדינא ודאי שהכלה רשאה לעשות שידוך אחר דכיון דשום קנין אחר לא היה בזה זולת הת"כ, וכפי שכתב כ"ת התקיעת כף היה זה רק מעין קירוב הדעת והבעת רגשי חבה כנהוג כעת בין המברכים שתוקעים כפם זל"ז בשעת ברכה ושתיית "לחיים" וא"כ אין בזה אפי' גרר של שבועה ונדר וכמפורש ביו"ד סי' רל"ט סעיף ב' וז"ל תקיעת כף דינה כשבועה והני מילי כשהוא דרך שבועה אבל כשהוא דרך הסוחרים שתוקעים כפם זל"ז לקיים המקח אין לו דין שבועה כלל ע"ש, הרי שאפי' במקום שנתכוון לקיים המקח ע"י הת"כ אין לו אלא דין סטומתא שמועיל לקנות עי"ז אבל אין לו שום סרך של שבועה, כ"ש בת"כ שניתן בשעה ששותין לחיים דגם מחשבת חיזוק של קנין אין בזה ורק דרך אהבה וחבה עושים כן, ודאי שאין בזה שום חשש כל דהוא של שבועה וחרם, וגדולה מזה נ"ל דאפי' תקיעת כף שניתן מן החתן להכלה לא בשעת חדוה ושתיית לחיים, כ"א בשעה שמדברים ועסוקים באותו ענין דשדוכין אפ"ה נמי חיישינן שמא לאו משום כוונה לשבועה תקעו כפיהם אלא רק לצורך חיזוק הקנין. דאל"ה מעולם לא תועיל שאלה על ת"כ דהא הש"ך חו"מ סי' רנ"ה בשם הר"ר בצלאל כתב דהא דמהני שאלה בנדר או שבועה הוא משום דאתי דיבור דשאלה ומבטל דיבור דשבועה, אבל היכי דהיה מעשה לא מהני תו שאלה דלא אתי דיבור ומבטל מעשה, והיינו טעמא דמשנתסר ההקדש ליד גזבר לא מהני שאלה וכדאמרי' בנדרים בתרומה ביד כהן עסקינן,