זקן אהרן חלק ב קעב

אלפים זהובים, ומיד לאחר התנאים נתחרט החתן בטענה כי מאוסה היא עליו ולא יוכל בשום אופן לישא אשה השנואה לו ונותן טעם ואמתלא, ראשית שיש לה ריח הפה, ועד התנאים לא נזדמן לפניו לדבר עמה בקירוב כ"כ ולא הרגיש בזה. אך אחרי התנאים שנתקרבו יותר הרגיש בריחה ולא יוכל בשום אופן לוותר ע"ז, ועוד טענה שניה כי אחרי התנאים נסעה אמו בדרך ללודמיר וספרה לקרוביה דבר השידוך של בנה, ואמרו לה הקרובים כי פעם נסעו על התחנה מלעמברג ונסעה ג"כ אמה של הכלה ועיניה זלגו דמעה וסיפרה לפניהם כי נוסעת היא מהאדמו"ר אשר בבעלז כי אסון קרה לבתה שיצאה מדעתה וע"כ נסעה אל הרבי לבקש מזור עבורה וסיפרה זאת לפי תומה ולכן בגלל שתי טענות הללו רוצה החתן לבטל השידוך: והנה פסק מוחלט לא אוכל להגיד בזה מפני שבשאלה זאת יש דברים הנוגעים רק לשמים, היינו אם יש בזה עונש חרם ושבועה, חרם של תקנת הקהלות לכל מבטל קשר שדוכין, וחרם ושבועה שכתוב בתנאים גופא, דזה הוי כמו שנשבעו שניהם שישאו זא"ז, ויש בזה גם מהנוגעים לממון שבין אדם לחבירו היינו הקנס של חצי הנדן וההוצאות שגרם להפסיד, שבזה אין הדיין רשאי לשמוע צד אחד בריבו, אפי' דיין קבוע במתא ובמקום שקבלוהו אנשי עיר לדיין, כ"ש לאיש צדדיי שאינם מבני קהלתי וגם הצדדים לא בקשו אותי, כלום רשאי אני לחוות דעה בדבר שנוגע לחבירו, ורק בדברים הנוגעים לשמים דרכי תמיד להשיב לכל שואל, ואת זה אעשה גם כעת להודיעך היכן הדין נוטה אבל לא בתור פסק מוחלט: והנה בעיקר הדין כלה שטוענת מאיס עלי החתן, לא רק שאינה עוברת על החרם והשבועה, אלא נהפוך הוא שאסורה להנשא ולהבעל לשנוא לה והבנים שנולדו מהם הוויין בני שנואה, אמנם היינו דוקא כשידעינן שודאי שנוא הוא לה, אבל על דבריה לחוד אין אנו סומכין כי מי יאמין לה, ורק כשחתן אמתלא טובה אז מהימנת וכמבואר ביו"ד סי' רכ"ח ברמ"א איש ואשה שקבלו חרם לישא זא"ז והאשה טוענת מאיס עלי מתירין לישא אותה ובלבד שתתן אמתלא טובה וניכרת שיש ממש באמתלא ע"ש, ומדכתב וניכרת משמע שצריך שיהא ניכר לב"ד שיש ממש באמתלא אבל כשאין ב"ד רואין שום ממשות של אמת אינה טענה גם לענין איסור שבועה וחרם שקיבלו מעצמן בשעת כתיבת התנאים, ורק כשבא לשאול אם יש עליו חרם הקדמונים דעל זה משיבין לו שלדבריך שמאוסה עליך אין בזה שום חרם, ובזה מהימן כדין כל אדם דנאמן באיסורין, אבל אותו החרם שקיבלו מרצונם בעת כתיבת התנאים אין מתירין לו לבדו אם לא כשהאמתלא הוא ניכר לב"ד וכמ"ש הרמ"א, ואפי' באמתלא ניכרת נראה דהיינו דוקא אם הכלה טוענת מאיס וכדמשמע מלשון הרמ"א שלא הזכיר דין זה כ"א בכלה, ובדידה הקילו שתהא נאמנת לפטור מממון ע"י אמתלא, אבל אם החתן טוען מאיסה עלי אין מקילין בו כלל, וכ"כ להדיא בתשובת ישועת מלכו חאה"ע סי' מ"ט דדבר זר הוא שהחתן יהא נאמן לומר מאיסה עלי ואם הקילו בבתולה שאומרת מאיס לא הקילו לגבי החתן וכמה טעמים יש לחלק ע"ש, ולפ"ז בנ"ד אם החתן ירא שמים וחושש לשאול אם אין רובץ עליו איסור חרם הקדמונים, ע"ז אפשר להשיב לו, כי לדבריו שמאוסה עליו באמת נאמן הוא לגבי נפשי' ורשאי לבטל את השידוך. אבל כפי שרואה אני שלא החתן הוא השואל היתר. אלא צד הכלה תובעת הוצאות וקנס המגיע לה בתוקף כתב התנאים, ולהפטר מתביעה של ממון בודאי שאינו נאמן בלא אמתלא טובה וניכרת לב"ד שאמנם כדבריו כן הוא. וגם ע"ז יש לדון אם גם אמתלא טובה תועיל בנ"ד שהחתן הוא הטוען טענת מאוס וכנ"ל, ואת"ל דגם לגבי חתן מועיל, אפ"ה יש לספק טובא בנ"ד דהא כללא הוא דכל היכי שאפשר לברר לא סמכינן על שום דבר ואפי' על רוב וחזקה לא סמכינן. וה"נ עיקר הטענה שהכלה יש לה ריח הפה הלא אפשר לברר זה ע"י נשים שכינות וקרובות שידברו עמה בקירוב ויראו וישמעו אם ריחה נודף או לא. ולכן אם רצונך לשמוע חות דעתי תעשה כן, ראשית כל תתבונן על הכתב שנעשה ביניהם. אם זהו כתב תנאים אחרונים גמורים או רק ראשי פרקים, דאם הם ראשי פרקים יכול לחזור ופטור מן הכל כמ"ש הט"ז אה"ע סי' נ' דבראשי פרקים לחוד לא נגמר הקנין ויכול כ"א לחזור, וכ"ש כשנזכר בראשי פרקים בפירוש שיכתבו עוד תנאים אחרונים, דכיון שהיה צורך לכתוב עוד תנאים אחרונים לא סמכי דעתייהו ולא נגמר הדבר עד כתיבת התנאים ויכולים לחזור כל זמן שלא נכתבו, דודאי לא עדיפי ראשי פרקים מקנין כסף שגומר הקנין בקרקע ומ"מ באתרא דכתבי שטרא יכולין לחזור קודם כתיבת השטר אע"פ שאינו אלא לראיה בעלמא, וגם בנ"ד אף אי נימא שבכתיבת הראשי פרקים נגמר הקנין מ"מ כיון שהדרך לכתוב תנאים אף שהתנאים אינם מוסיפים על הקנין כלום מ"מ יכולין לחזור וזה פשוט. ואמנם אפי' נכתב ביניהם תנאים גמורים, תחקור אם נקראו ברבים ושברו כלים, דאם לא נקראו התנאים ברבים יכול כל אחד לחזור מהשידוך בלא קנס כמבואר בערוך השולחן אה"ע סי' נ', סעיף כ"ו. ובאם התנאים היו תנאים גמורים וגם נקראו ברבים ושברו כלים דבכה"ג כבר נגמר הקנין, אז צריך אתה לברר ע"י נשים שידברו עמה בקירוב ואם יאמרו כי באמת יש לה ריח הפה, פטור החתן מכל, דריח הפה הוא מום גמור כמבואר בברייתא דכתובות, אכן אם יאמרו שאין לה ריח הפה, אז נראה לכל כי רק תואנה מבקש וישא עונו להחזיר גם ההוצאות והקנס, וגם על המום האחר ששמע כי יצאה מדעתה אינו נאמן בלא בירור גמור כיון שכבר הוחזק לכפרן בטענה דריח הפה, זהו משורת הדין, ובאם לפי המצב אי אפשר להוציא פסק חמור כזה, בהכרח לעשות פשר בהסכמת שני הצדדים במי שיבחרו לפשרן או בזבל"א: ובאין עוד הנני אביך הדו"ש ומברכך בברכת אהרן וואלקין. סימן קח ב"ה יום א' כ"ד טבת תרצ"ו פינסק. כבוד הרב וכו' מהו' שלמה צבי שליט"א נידערבארג אב"ד דק"ק אזדוטיטש. ע"ד שאלתו בבחור שנתקשר בקשר השדוכין עם בתולה, אבל הקשר לא נקשר בשום קנין וגם ק"ס לא היה, וגם שום כתב לא נעשה, לא כתיבת תנאים אלא אפי' ראשי פרקים לא נכתבו, רק כטוב לבם ביין במסבת קרובי המשפחה ושתו "לחיים" וברכו במז"ט. וגם החתן אמר להכלה מז"ט ותקע לה כפו כדרך המברכים התוקעים כפם זל"ז, וכעת הכלה חוזרת