זקן אהרן חלק ב קעא

הבית מאיר סי' ל"ח ע"ש, ולפ"ז לק"מ מההיא דגיטין דהתם מתנה מי שהטובה שלו, דטובת ההנקה ותשמיש הוא לבעל דהוא חפץ ונהנה בזה ובכה"ג גם ר"ל סובר דאין טענת אונס כיון דלא נתרצה אלא על תנאי זה, וכיון שיישבנו דברי הט"ז מההשגות הללו שהשיגו עליו. שפיר קם דינו דכל שהעברת הזמן היה ע"י אונס לא מתבטל עי"ז קשר השדוכין, דלא נקרא עובר, ובנ"ד נמי כיון דההעברה שמצד האב באונס הוא דאינו בידו וכמ"ש בשם הרמ"א דבאינו בידו נקרא אונס, ממילא לא נקרא עובר, ואפי' אי נימא כדעת הש"ך שפוסק כר' יוחנן דכל אונס מבטל נמי קשר השדוכין דאונס כמאן דלא עביד, אכתי בנ"ד י"ל דגם לדידי' לא נקרא האב עובר, דהא הש"ך גופי' בנקה"כ ביו"ד שם ובחו"מ סי' כ"א ס"ק ג' כתב דדוקא אם הכל נעשה כאחד דהיינו כל התנאים השידוך וקביעת הזמן אז אם עבר הזמן שכנגדו פטור אף אם אין העיקר תלוי בו. אבל אם מתחלה נעשה השידוך בסתם ולא הזכירו שום תנאי רק אח"כ התנו איזה תנאי, בזה י"ל שאין הכנגדו נפטר מחרם הקהלות אף שעבר המועד שהוקבעו אח"כ, דכיון שהוא רוצה עתה לקיים השידוך א"כ חל חרם הקהלות מכח קשר ראשון ע"ש, ובנ"ד נמי כיון דבשעת כתיבת התנאים לא הותנה תנאי זה ורק אח"כ קיבלו עליהם, בזה י"ל דאע"ג שהעביר המועד אפ"ה כיון דהשתא רוצה לקיים השידוך חל החרם דמעיקרא ע"י כתיבת התנאים. הוא הדבר אשר אמרתי כי על טעמו של כ"ת דשמעון נדון כעובר על הזמן ועי"ז נתבטל השידוך מצדו, יש לפקפק ולומר דאליבא דכו"ע אינו נידון כעובר, לט"ז מפני שאנוס הוא, ולש"ך מפני שחל החרם דמעיקרא: ואמנם כבר אמרתי שאיני מפקפק כ"א על טעמו אבל לדינא מודינא לי' דודאי צד שמעון הוא העובר ולא צד ראובן, דטענה האחרונה שטוענת הכלה שמפני רוע הנהגתו של החתן נעשה מאוס עליה ואינה רוצה להפקיד ביד איש כזה גורל חייה, זהו ודאי טענה אלימתא לבטל קשר השדוכין וכמ"ש הרמ"א יו"ד סי' רכ"ח סעיף כ' שאם היא אומרת אמתלא טובה שמאוס עליה אז מתירין לה שלא מדעתו וכ"כ הב"ש בסי' נ' סק"ז, ואף שמשמעות לשון הרמ"א הוא שאפשר להתיר לה ע"י אמתלא אבל התרה מיהא צריכה ובלא התרה אסור לבטל השידוך, אכן הא כבר כתב הנו"ב מהדו"ק סי' ס"ח דהיינו דוקא אם נשבעה או קבלה חרם בפועל, אבל בכה"ג דנ"ד שבפועל לא היה שום שבועה או חרם, רק חרם הקדמונים יש בזה, ובמאוס עליה לא תקנו הקדמונים שהרי אפי' אם כבר נשאה בחופה וקדושין יכולה להוציא עצמה מבעלה בטענת מאוס, ק"ו במשודכת, וכ"כ הב"ש שם דכשהיא אומרת מאוס אין שום כפייה עליה כשנותנת אמתלא, ואין אמתלא יותר טובה מזה מה שנהג עצמו בהנהגה מוזרה. נגדה ולא כתב לה שום מכתב, לא בא לבקרה, וגם הסתיר עצמו מאביה בשעה שבא לעירו, ופשוט שגם בטענה זו לבדה שאומרת מאיס עלי יש די והותר לפוטרה מהחרם ולבטל קשר השדוכין לגמרי, דהרי אפי' אחר הנשואין כשטוענת מאיס עלי כופין אותו להוציא כמבואר באה"ע סי' ע"ז, כ"ש קשר השדוכין שנתבטל עי"ז לגמרי, ואף שבטענת מאיס נצרך לבירור שאין בזה ערמה ושבאמת מאוס בעיניה, הכא בנ"ד א"צ שום בירור דאנן סהדי כולנו על סבת המיאוס וכמ"ש הח"מ סי' ע"ז סק"ד בשם הגהת מרדכי שכתב בזה"ל עד שתתן אמתלא נראית וניכרת לטובי העיר וחכמיה ע"ש, הרי דסגי בנראית וניכרת סבת האמתלא לטובי העיר, ובנ"ד שדייני העיר וטוביה יודעים מזה ודאי דהוי אמתלא טובה, וכ"ש למ"ש כ"ת בשם הרש"ם ח"ד סי' ח' דפסק בעובדא דידי' דגם מחמת הקול לבד שיצא כי החתן אינו חפץ בהכלה יש רשות לבטל הקשר בלי הסכמת צד השני, והכא שהקול יצא כי החתן ממאס בהכלה ודאי שיכולה לבטל: ועדיפא מזה היה נ"ל דאפי' אם באמת לא נמאס בעיניה גם עתה אפ"ה יכולה הכלה לבטל השידוך עפמ"ש באה"ע סי' נ' סעיף ה' במחבר דאם לאחר התנאים קלקל המשודך מעשיו יכולה לחזור. וא"כ ה"נ כיון שהחתן קלקל מעשיו לרחק את הכלה שכתב תנאים עמה וחל עליו חרם הקהלות וגם לקח ובזז את ממונה ואח"כ בחר לו אהובה חדשה, ולא חש על עיוות הדין ועל חרם הקהלות, אין מקלקל מעשיו גדול מזה וחמור הוא יותר מאילו קלקל מעשיו בענינים אחרים שאינם נוגעים להשידוך, דהכא הוי כמומר לאותו דבר שבשידוך גופא, ומומר לאותו דבר חמור הרבה יותר ממומר סתם וכמו דמצינו לגבי שחיטה ועוד בכ"מ, ולפ"ז יכולה הכלה לבטל את השידוך גם בלא טענת מאיס כ"א מטעם דהוי מום במקח דאדעתא דהכי שיהא החתן מקולקל במעשיו כזה, לבטל קשר שדוכין דחמירא טובא ולהיות עובר החרם, לא נתקשרה, ועיין בתשובת חו"י סי' ר"כ דמום מיקרי כל שרוב בני אדם מקפידין ע"ז וכן קי"ל בחו"מ סי' רל"ב שכל שהסכימו בני המדינה דהוי מום אמרינן שעל דעת כן קונה הדבר ע"ש, וגם בצלעות הבית סי' ו' כתב דבשדוכין הוי מום כל דבר שדרך להקפיד, וידוע שלא רק רוב כ"א כל בתולות ישראל ודאי יקפידו על חתן כשמתנהג עמהם בהנהגה אכזריה ומוזרה כזאת, ובכן אין לך מום גדול כמו בנ"ד, וגם הנו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' ר"ד כתב דאם החתן מתנהג לא כמנהג חתן וכלה ולא כתב לה שום מכתב הוי זה טענה לבטל השידוך, ובלא"ה נמי איך ס"ד לחייבה בקנס הא קנס דשדוכין אינו קנין גמור דהוי קנין דברים ועיקר החיוב הוי משום בושת כמ"ש התוס' ב"מ דס"ו ובכ"מ, והכא לא היא ביישה אותו אלא הוא בייש אותה לעיני כל וגם בזילותא דבי דינא וא"כ איהו דאפסיד אנפשי', ועוד דהא בבושת בעינן שיתכוון לבייש ועכ"פ שיתכוון להזיק כמבואר בב"ק דכ"ז, ובנ"ד אין כוונתה כ"א להציל עצמה שלא תפול בידי אכזר כזה, ומכל הלין נ"ל פשוט דהכלה ואביה העומד מצדה לא עברו בשום דבר ורשאים לבטל השידוך ואין כאן לא חרם ולא קנס עליהם, ושמעון ובנו הם הפושעים והמורדים והעוברים, והמעות של נדוניא שמחזיק אצלו גזל הם בידו, ומה שבא במרמה כעת לומר שרוצה כעת לקיים השידוך, במרמה כזה לא יוכל ליקח ברכה, ואין בדבריו כלום, דכיון שנפטרה שעה אחת לא חל עליה החרם מחדש, ואחר שהותרה באותו זמן הותרה לעולם כמ"ש בנו"ב מהדו"ת שם: ובאין עוד הנני הדו"ש ומברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן קז ב"ה עש"ק י' כסליו תרצ"ו פינסק. כבוד בני הרב וכו' מהור"ר שמואל דוד שליט"א הגאב"ד דק"ק לאקאטשש ע"ד שאלתך בבחור אחד מעירך שנשתדך עם בתולה אחת וכתבו תנאים והובטח לחת נדוניא סך ששה