זקן אהרן חלק ב קע

וההסתתר מעיני ראובן מחותנו. ופעם ראה ראובן בעיניו כ'י ברח החתן מבית אביו כדי שלא יראנו המחותן וגם כאשר הזמין אותו לב"ד לא רצה לילך רק אביו שמעון לבדו בא לב"ד. ואם כי הפעם הודה שאמת הדבר אשר החתן ממאן וממאס בהכלה, בכ"ז נתן תקוה להבטיח שעוד יעלה בידו להטות לבב החתן ולקרב את השידוך וביקש להרחיב לו זמן משך ששה שבועות שבאותן הימים יעלה בידו לקרב את לבב החתן, ואם כי ראובן לא רצה להסכים ע"ז בידעו בטח כי אך תואנה הוא מבקש איך להשתמט מהחזרת המעות ובכה בדמעות שאין עוד כח לו ולבתו הכלה לסבול הבזיון והצער שהיסב להם, ולכן דרש במפגיע לעשות גמר מיד. בכ"ז לבסוף ביטל דעתו עד דעת הב"ד אשר הסכימו לנסות אך הפעם ולהרחיב לו הזמן כמבוקשו והב"ד כתבו וחתמו ביניהם כתב בפרטים הללו א) שבמשך זה ישליש שמעון את השש מאות זהובים שתחת ידו ולהשלישם בב"ד. ב) לפתות את בנו החתן שיבוא להמחותן ולהתמהמה שם בביתו שבועות אחדות למען יראו ראובן ובתו הכלה את טהר לבבו אליהם. ג) להגביל זמן החתונה, ובפירוש אמרו הב"ד אשר אם שמעון לא יקיים גם הפעם את כל הפרטים הללו אז תיכף אחר שיעבור זמן הקצוב יתנו מיד פטורים לראובן ושמעון יהא נידון כעובר, והזמן האחרון היה בפ' חוקת העבר, גם זמן הזה עבר וב"ד שלחו מצדם התראות לשמעון וגם ראובן מצדו שלח התראה במכתב בטוח ולא קיבל שום תשובה, ואז רק אז הבין ראובן שאין עוד מה לקוות לקרב השידוך, וגם הכלה אמרה כי כל כך נעשה החתן מאוס בעיניה אשר בשום אופן אי אפשר לה עוד להתקשר עמו, וכה עבר זמן רב אחר זמן המוגבל ושמעון לא קיים אף אחד מהתנאים שהתחייב. ובראות ראובן שאין עוד תקוה לקרב אז החליט אחר סוכות לעשות שדוך אחר עבור בתו. ותובע משמעון שיחזיר לו הששה מאות זהובים מזומנים שנשאר אצלו וגם דמי בושתו והוצאות. ושמעון בראותו כי ראובן עשה כבר שידוך אחר, בא במרמה וטוען כי כעת יוכל לקרב את בנו להשידוך ותובע להיפך שראובן ישלם לו קנס ובושת, ובכן נסתפק כ"ת הדין עם מי וכבר שלח שאלה זאת להגאון מוהר"י ראזין ז"ל אב"ד דדווינסק וקיבל תשובה דכיון שלא בא החתן לבית המתותן והכלה נתבטל עי"ז השידוך ושוב יכולים צד של הכלה לעשות שידוך אחר וכפי הטעמים שביאר שם בתשובתו, וגם כ"ת הוסיף עוד על דברי הגאון ז"ל וביאר דהיכי שעבר מועד זמן הנשואין ודאי דבטל חרם הקהלות שיש בשדוכין וכמבואר ביו"ד סי' רל"ו סעיף ו' שאם אחד עיכב והעביר המועד אין השני צריך התרה ונפטר משבועתו וכמבואר במכתבו באריכות: ובאמת איני מבין למה הוצרך כ"ת להביא ממרחק לחמו ולשלוח אלי, בהיות שהדין פשוט ואינו סובל אריכות, ובשגם שכבר הסכים ע"ז הגאון מוהר"י ראזין וכדאי לסמוך עליו אפי' שלא בשעת הדחק רק רצונו של אדם זהו כבודו, ואחרי שרוצה לשמוע גם חות דעתי הנני לעשות רצונו בזה ואבוא להשיבו, כי בעיקר הדין מודינא ליה שהורה כהלכה שודאי שמעון הוא העובר וקשר השדוכין נתבטל רק מצדו וממילא היה הרשות לראובן לעשות שידוך אחר. אבל לא מטעמיה דמר. בהיות שעיקר טעמו הוא מפני שעבר הזמן משו"ה בטל הקשר, ועל טעם זה יש לי לפקפק קצת, יגיד נא לי רעי וידידי איזה זמן העביר, והלא מסגנון מכתבו דמר ניכר אשר בכתב התנאים גופי' לא הוקצב זמן מתחלה על שום פרט, דכפי הרגיל מגבילים בתנאים זמן על שני אלה, על סילוק הנדוניא, ועל זמן החתונה, ובנ"ד זמן החתונה לא הוזכר כלל בתנאים, ורק בכתב שנעשה אח"כ אצל הב"ד התחייבו שבעוד שסה שבועות יקציבו ויגבילו זמן החתונה, וזמן על סילוק הנדוניא לא היה שום צורך בהיות שנסתלק במלואו בשעת כתיבת התנאים, וא"כ מה העברת הזמן יש בזה אחר שלא הוקצב שום זמן מעיקרא, וגם בקבלה השניה שהיה אצל הב"ד הגבלת זמן של ששה שבועות, קבלה זאת נמי לא היתה על זמן הנשואין אלא לפצות ולהטות לב החתן לקרב הענין ושיתרצה לנסוע אל המחותן והכלה, ונמצא דעל זמן הנשואין לא היה שום קציבת זמן לא בקבלה ראשונה ולא בשני' וא"כ מה העברה יש בזה אחרי שביכולתו למשוך זמן החתונה כמה שירצה, ועוד דאפי' נימא דקבלה השניה כיון שב"ד התרו בו שבמשך ששה שבועות יבוא לקצוב זמן הנשואין ושמעון קבל התראה ולא חש להשיב. זהו גופא הוי כקוצב זמן דאטו תשב עד שתלבין ראשה וכמ"ש בנו"ב תפדו"ת חיו"ד סי' ר"ד דבכה"ג נסתלק חרם הקהלות מן הכלה ע"ש. אבל בנ"ד הא לאו בידו של שמעון הוא לפצות את בנו שיסכים לדעתו, ומתחלה סבור היה שהבן ישמע לו אבל מה יעשה אם לא ירצה לציית אותו ואין לך אונס גדול מזה וכמבואר ברמ"א אה"ע סי' נ' סעיף ו' דמי שפוסק על בתו שתנשא לפלוני ואח"כ אין הבת רוצה דהפוסק פטור מן הקנס דזה מיקרי אונס ע"ש, ולשיטת הט"ז יו"ד סי' רל"ב דאונס דזמן הנשואין לא מבטל מעשה הקנין שנעשה ביניהם כיון שאין עיקר הזווג תלוי בזה, ה"נ בנ"ד אין מתבטל קשר השדוכין ע"י העברת הנשואין. דהחתן שבידו לקיים הא הוא לא נתחייב בקבלה שניה, והאב הלא אין בידו ואנוס הוא, ואונס דזמן הנשואין אין מבטל לקשר השידוך כיון שאין זה וכהט"ז: והן אמנם דלכאורה אין לחוש לסברת הט"ז באשר שהאחרונים השיגו עליו. ובש"ך חו"מ סי' כ"א הביא מירושלמי דקדושין פ' האומר דלא כוותי', דהכי איתא סתם דאיפלגו ר' יוחנן וז"ל, ר' יוחנן סבר אונסא כמאן דלא עביד ור"ל סובר אונסא כמאן דעביד, ולפי הכלל דקי"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל א"כ אפי' היה אונס נמי חשוב כעובר על התנאי, והכי איתא שם בירושלמי על מנת איכנסך ליום פלוני ואי אתא יום פלוני לא כנסתיך לא יהיה כלום ואירעו אונס אינה מקודשת לר' יוחנן. הרי שאפי' בקדושין דאיסורי ערוה דאורייתא בטלין בהעברת הזמן דאונס כמאן דלא עביד ואינה מקודשת, כ"ש בשדוכין בעלמא, אבל הלא ידוע מ"ש הנו"ב מהדו"ק חאה"ע סי' נ"ט דכלל זה דקי"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל אינו אלא בש"ס בבלי אבל כשפליגי בירושלמי אפשר לפסוק כר"ל ואין מקום עוד להשגתם על הט"ז ושפיר אפשר לומר כוותי' דהיכי דיש אונס הוי כמאן דעביד ואין מתבטל עי"ז קשר השדוכין כלל: ואכתי היה אפשר לדחות דברי הט"ז ולהוכיח גם מן ש"ס בבלי דקי"ל בזה כר' יוחנן והוא מגיטין דע"ה דחנן החם ה"ז גיטך על מנת שתשמשי את אבא ע"מ שתניקי את בני מת האב או הבן אינו גט. ואי כר"ל אמאי אינו גט הא הו"ל אונס וכמאן דעביד ובע"כ דלא קי"ל כר"ל, ועיין בקצוה"ח סי' כ"א שהקשה באמת כן על ר"ל, אכן באמת גם מכאן אין סתירה על הט"ז, דקושיא זאת יש ליישבה דהמעיין בירושלמי ומפרשים משמע דריש לקיש עצמו מחלק בין אם מתנה מי שהטובה שלו כגון אם האשה היא המתנה מודה דאונס כמאן דלא עביד, ודוקא אם האיש מתנה לטובתה בזה הוא דסובר כמאן דעביד, וכ"כ להדיא