זקן אהרן חלק ב קסז

כאן משום חתיכה דאיסורא דהא אפי' לדבריהם שמודים שנתקדשו אינם נאסרים כיון דקדושין בלא עדים כמאן דליתא דמי, ובזה נמי נדחה קושית המפרשים שהקשו למה לא מועיל מקדש בעד אחד ולמה לא נצרף את המקדש עצמו שיהיה עד השני שגם הוא ראה הקדושין ואף שהוא נוגע ופסול למה לא פלגינן דבורו כמו פלוני רבעני או לדידי אוזיף בריבית דמאמינים לו שהלוה בריבית רק לאחר ולעצמו אין נאמן דאדם קרוב אצל עצמו וכן כאן שמעיד שנתקדשה לו נאמין לו עכ"פ שהיא מקודשת ונימא דנתקדשה לאחר ולא לו כמו התם ותהיה אשת איש להאסר לכל ועיין במפרשים שהאריכו בזה, ולמ"ש זה אינו דכיון דהוא בעצמו אינו עד דהוי נוגע ובעל דין א"כ אם האמת אתו שנתקדשה בפניו הוי אכתי בלא עדים ונהי דעל גוף הקדושין מהימנינן לו שנתקדשה, אבל לדבריו גופא הוי זה קדושין בלא עדים כיון שנתקדשה אליו והוא העד והוא פסול, דבשלמא התם בריבית שא"צ עדים על קיום המעשה ורק על נאמנות ואם המעשה אמת שלוה בריבית נפסל אף שלא היו עדים שייך שפיר פלגינן דבורו. אבל כאן מה יוכל להועיל זאת אחרי שגם לדבריו הוי קדושין בלא עדים וז"ב. וכיון שכן דכל עיקר הטעם דלא מהני שניהם מודים משום דחב לאחרינא אבל במקום שאין תב הוי מהני כיון דילפי' דבר דבר ממון, וא"נ להש"ג דרק מדרבנן פסולים וכל המקדש בפסולי עדות דרבנן חוששין לקדושין וכנ"ל, וכיון שחוששין לקדושין וצריכה גט מספק א"כ ודאי שאסורים בקרובים מספק וכיון שבלא"ה אסורין בקרובים וא"כ לאו הוו חב לאחרינא בהודאתם א"כ שוב הוי הקדושין קדושי גמורים מצד הודאתם ואין נצרך כלל לעדים ודו"ק היטב: ומכל הלין נ"ל שלא לבטל הקדושין, א) מטעם שלא נתקבל עליו עדות בב"ד, דאפי' אם הרב היה מקבל עדות, הא לקבלת עדות בעי' ג' דוקא וכ"ש שבנ"ד כנראה שלא היה שום גביות עדות, ב) אפי' אם היה בזה גביית עדות מעליא הוי חסרון מה שהיה הגב"ע שלא בפניהם דאפי' דיעבד לא מהני וכמ"ש, ג) אפי' אם היה גב"ע בב"ד של ג' ובפניהם נמי יש לדון שהוא כשר מה"ת ומשום דמה"ת בעינן סמוכין והשתא דליכא סמוכין אינו אלא תקנתא דרבנן ומטעם דשליחותייהו עבדינן, ולפ"ז מה"ת לא משכחת השתא פסולי עדות כיון דליכא קבלת עדות מדינא וכל פסולי עדות אין נפסלים השתא אלא מדרבנן וכיון שכן לענין קדושין מהני דהא המקדש בפסולי עדות דרבנן חוששין לקדושין, ד) אפי' נימא דבנ"ד כל העיר ראו כמה פעמים ברשעתו וא"כ מכח אנן סהדי הוא דנפסל וכל היכי דמצד אנן סהדי א"צ לדין עדות כלל וכמ"ש החת"ס סי' ק' דהא כל אנן סהדי הוו כשרים ופסולים כאחד ולא מיפסלי מצד נמצא אחד קרוב או פסול, א"ו דכל היכי דהוי מטעם אנן סהדי א"צ לדין עדות, אפ"ה יש לצרף דעת הש"ג דגם המקדש בפני פסולי עדות דאורייתא הוי קדושין, ועוד הא הנמוק"י פז"ב כתב נמי שדוקא רשע דחמס פסול לעדות אשה וגם ברמב"ם פי"א מהלכות עדות דלאיסורין כשרים גם רשעים דאימת איסורין על עוברי עבירה ע"ש, ה) דעת הסמ"ע דבעינן שידע שנפסל לעדות ע"י עבירה זאת אבל בלא"ה אפשר לומר דאע"ג דחשוד לשאר עבירות אינו חשוד וכמ"ש לעיל מן הש"ך ביו"ד ולכן באמעריקא שהעולם נזהרים יותר מעדות שקר מעון דחלול שבת וכפי שיודנו הנסיון, גם מחללי שבת אין נפסלים לעדות כל זמן שלא הוכרז שנפסלים בכך וממילא דאין מקום תו למה שרט הרבנים לבטל גם העד הכשר מטעם נמצא אחד מהם פסול דבטל כל העדות והוי קדושין בלא עדים, כיון דלמ"ש דלא נפסל כלל. קצש"ד מכל הני טעמי אי"א לבטל הקדושין והרי נסתר טעם היתר הראשון: ובנוגע להיתר השני משום דקדושי טעות הם ואדעתא דהכי לא נתקדשה, גם זה לא נהירא מכמה טעמים. חדא דעיקר סמיכתם על עדות הרופא היא רעועה אם אין הרופא הזה כשר לעדות עפ"י דין ואם לא נגבה עדותו בב"ד מפיו ולא מפי כתבו בכל פרטי דין עדות, אע"ג דקי"ל דבעדות אשה הקילו חז"ל משום תקנת עגונות אפי' בעד מפי עד מפי נכרי ועבד, היינו כדאמרי' ביבמות דפ"ח מטעם חומר שהחמרת עלי' בסופה הקלתה בתחלתה, ולא שייך זה כ"א בעדות אשה שמת בעלה שהרי אם יבוא אח"כ לפנינו כשהוא תי יהיו כל הדברים השנויים במשנה שם שתצא מזה ומזה והולד ממזר לכך היא מדקדקת קודם שתנשא, משא"כ בנ"ד אף אם תנשא ע"י עדות זו שאין לו גבורת אנשים ויבוא אח"כ לפנינו כשהוא בריא אין להחמיר עליה דהא יכול להיות שבשעת קדושין תולה הי' והשתא הוא דאיברי וכמו שנראה לעינינו מקרים בכל יום שתולים כאלו מתרפאים ע"י רופאים ורפואות וא"כ שוב לא שייך אצלה תומר בסופה וממילא חוזר הדין שצריך עדות גמורה, ואפי' אם היה עדות כשר ועדותו היה נגבה בב"ד כד"ת אכתי אינו אלא עד אחד ואינו נאמן לבטל הקדושין שנעשה בב"ד ועדים ונתחזקה באשת איש, ובלא"ה נמי וכי היכן מצינו בש"ס ופוסקים לבטל קדושין ע"י מום ומשום אדעתא דהכי לא קדשה, רק במקום אחד בב"ק דק"י גבי יבמה שנפלה לפני מוכה שחין נאמר כזה דאדעתא דהכי לא קדשה, אבל התם דיינינן רק לענין איסור יבמה לשוק דהוי איסור לאו, אבל להתיר עי"ז חומר אשת איש לא מצינו, ואדרבה במשנה חשיב אלו שכופין להוציא ואלו אין כופין, אבל אין אומר ואין דברים לבטל הקדושין למפרע, ואין מום גדול יותר מסריס ואיילונית ואפ"ה צריכין גט כמבואר באה"ע סי' מ"ד, וכן מוכת להדיא ממשנה דכתובות ד"ט דחשיב איילונית בתוך אלו שאין להם כתובה ומשמע דגט מיהא בעי ואין מבטלין הקדושין משום דאדעתא דהכי לא קדשה והטעם הוא בע"כ כמ"ש התוס' בכתובות דמ"ז ובב"ק שם דכיון שתלוי בדעת שניהם לא אמרי' שע"ד כן לא קדשה וכמ"ש בנו"ב מהדו"ת סי' פ', הן אמנם דבנ"ד לא שייך טעם זה דסברא זאת לא שייך כ"א היכי שאחרי הקדושין הוא שנתחדש ענין המום משא"כ היכי דבשעת קדושין הוי בטעות כבנ"ד דהרופא מעיד שבשעת הקדושין הי' בו מום זה, אבל אכתי יש טעם אתר דרבנן החמירו בזה להצריך גט מטעם גזירה שלא יבאו להתיר היכי שהכירה בו וכמ"ש האחרונים, והנה בתשו' אי"ק תליתאה הביא ראיה לזה דאי נימא דבנולדו בו מומין הקדושין בטלין א"כ היכי משכחת לחייב מיתה לנערה מאורסה הא התראת ספק הוא שמא יוליד בו מומין ויהי' הקדושין בטלים למפרע ודינה כפנויה אע"כ דבזה לא אמרי' הקדושין בטלים וכסברת התוס', ובמחכ"ת אשתמיטתי' דברי התוס' גיטין ל"ג ודברי השמ"ק בכתובות ד"ג בד"ה אדעתא דרבנן מקדש שהקשו נמי כעין זה דא"כ הבא על א"א היכי מחויב מיתה והא הוי ה"ס שמא יבא דבר שיעקרו ב"ד הקדושין מעיקרו ותי' דכיון דרובא לא מפקעי קדושין לא חיישי' למיעוטי למישווייהו ה"ס, וה"נ דרוב אנשים לא נולד בהו מום כזה שיבטל הקדושין ל"ח תו למיעוט והתראת ודאי הוא ועמ"ש עוד כמה אנפי דלא חשיב ה"ס בנ"ד,