זקן אהרן חלק ב קסב

גם עדי חתימה שיחתמו בתוך השטר, ושטרות הנעשה בעש"ג לא נהגו לחתום עדים ע"ג השטר אלא בפנקס המיוחד לכך שנשאר אצלם אבל על השטר הניתן להזוג אין חותמין עדים, וגם צריכין להזכיר בתוך השטר מקוה האיש והאשה כמ"ש הב"ש סי' ל"ב בשם שה"ג, ובמש"ג לא נהגו בזה, ואם כל אלו הדברים שזכרתי אין בשטר שנכתב בעש"ג, ממילא הוי שטר פסול ואין לו דין שטר קדושין אלא שטר ראיה בעלמא ופסול לקדש בו: ואמנם אע"ג דלפמ"ש דמטעם שטר אין כאן בית מיחוש לקדושי עש"ג, אבל אכתי יש כאן קדושי כסף דהנייר הוא שוה פרוטה ואם הבעל שילם בעד הנייר הוי הנייר שלו ואם אח"כ הבעל או גם שלוחו מוסר השטר להאשה מקודשת מדין כסף כמבואר בקדושין דמ"ח לרבנן דשמין את הנייר אם יש בו שו"פ מקודשת וכ"ה בשו"ע אה"ע סי' ל"ב סעי"ב כתב המחבר דאם השטר פסול לקדש שמין את הנייר כו', ולפ"ז הוי בנ"ד קדושי ודאי קדושי כסף, אלא מה שיש לחוש בזה דהא הוא הבעל לא קידש כ"א בשטר ובכה"ג שמקדשה בפירוש בתורת שטר והשטר פסול לא אמרינן דתתקדש ממילא מטעם כסף, ובב"י אה"ע סי' ל"ב נסתפק בזה אם בכה"ג שקידש בתורת שטר אמרי' נמי דתתקדש ממילא מתורת כסף אם השטר פסול, אכן באמת מה דמספקא להב"י נלע"ד פשוט דגם בכה"ג מקודשת ודאי מטעם כסף, וכמו שכתבתי לעיל באות ב' מטעם דדמי לטבעת שאולה שכתב הרא"ש דכיון דהשאיל לקדש וכיון שבשאול לא נתקדשה אנן סהדי דנותן לשם מתנה, וה"נ כיון דבתורת שטר לא מהני אנן סהדי דניחא לו בתורת כסף ע"ש שהארכתי. וכעת נ"ל עוד להוכיח דין זה מהירושלמי דריש קדושין האשה נקנית בשטר הדא דתימא בשטר שאין בו שו"פ אבל אם יפה פרוטה שוה כסף ככסף, והר"ן שם הקשה על הרי"ף שהביא ירושלמי זה לפסק הלכה, ומה הוצרך להביא הירושלמי הא דין זה מבואר בברייתא דקדושין ד"ט כתב על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שו"פ מקודשת ומתרץ דקמ"ל דאם קידשה בשטר פסול שמין את הנייר אם יש בו שו"פ מקודשת כההוא דקדושין דמ"ח ע"ש כוונתו דהרי"ף לא בא ללמדנו מירושלמי דבאין בו שו"פ נמי כשר, דע"ז באמת לא הוצרך להביא מירושלמי כיון שמפורש כן בברייתא אלא דאם יש בו שו"פ מקודשת מטעם כסף ילמוד מן הירושלמי ואשמעינן בזה דין חדש דאע"ג שמקדשה בלשון שטר אפ"ה אם יש בו שווי כסף מקודשת ממילא מטעם כסף אע"ג שהשטר פסול ולאפוקי מהב"י שנסתפק בזה אם בשטר פסול צריך לקדשה בפירוש בתורת כסף או דנתקדשה ממילא, ומהירושלמי זה מוכח דממילא נתקדשה דהא מתני' דריש קדושין בקידשה בתורת שטר מיירי ואפ"ה כתב דאם היה בו שו"פ הוי זה כסף וכמ"ש: הן אמנם דאכתי תירוצו של הר"ן אינו מספיק והדבר צריך ביאור דהא אכתי למה הוצרך הרי"ף ללמוד זה מן הירושלמי הא יכול להוכיח זה מן הסוגיא דקדושין דמ"ת דפליגי התם ר"מ וחכמים בקידשה בשטר פסול וחכמים סברי דשמין את הנייר אם יש בו שו"פ מקודשת אע"ג דקידשה בתורת שטר מיירי התם דהא זהו טעמא דר"מ דפליג התם וסובר דלא מהני אפי' אם יש בו שו"פ דסובר דכיון שנתקדשה בתורת שטר לא הוי ממונא מתורת כסף וכמש"ש בתוס'. וא"כ למה דקי"ל כחכמים הרי מוכח דתתקדש ממילא מתורת כסף גם מש"ס דילן ולמה הוצרך הרי"ף להביא ממרחק לחמו ולהוכיח מן הירושלמי, ונ"ל ליישב עפמ"ש התורי"ד בקדושין שם שהביא בשם המפרש דמה שאמרו שם בפלוגתא דר"ח וחכמים כגון שקדשה בשטר שאין עליו עדים כו' לא מיירי התם בקידשה בשטר אירוסין בתורת שטר כ"א בשטר שיש לו על אחרים ואין עליו עדים אלא שהלוה מסרו למלוה בפני עדי מסירה ע"ש, וכיון דמיירי שקידשה בשטר חוב שיש לו על אחרים ומקדשה בתורת כסף, בזה הוא דאמרו חכמים שמין את הנייר דכיון שמקדשה בתורת כסף ודאי שמין את הנייר, אבל היכי דמקדשה בתורת שטר אירוסין ונמצא פסול איכא למימר דאין שמין את הנייר לכו"ע כיון שאינו מקדשה כלל בתורת כסף, והיינו טעמו דרי"ף דסובר נמי כפי' המפרש דהתם לא מיירי בקידשה בשטר אירוסין בתורת שטר ואין להוכיח מהתם דבשטר אירוסין פסול מקודשת ממילא מתורת כסף ומוכרח להוכיח מירושלמי, ואף אם הרי"ף עצמו אין מפרש כפי' המפרש מ"מ לא היה אפשר להוכיח מהתם כיון דיש לדחות ולפרש כפי' המפרש והוכרח להוכיח מירושלמי, אבל עכ"פ מירושלמי מוכח שפיר דאפי' אם קדשה בשטר אירוסין שהוא פסול ובתורת שטר אין לקדש בו אפ"ה מקודשת ממילא מטעם כסף, ובחבורי לקדושין ד"ג בתוד"ה ואשה שם הוכחתי בארוכה דבין לפי' התוס' ובין לפי' הר"ן שם נלמוד ממוצא דבריהם דאף אם מקדשה בלשון חליפין דלא מהני בקדושי אשה אפ"ה אם יש בו שו"פ מקודשת ממילא מטעם כסף ע"ש היטב: והנה לכאורה היה אפשר לומר דאם הקדושין יהיו בנ"ד מטעם כסף א"כ יהיה חסרון אחר מה שלא אמר לה בשעת הנתינה הרי את מקודשת דהא תינח אם הקדושין הם מטעם שטר לא בעינן אמירה כיון דבגוף השטר כתוב לשם קדושין א"צ תו אמירה אחריתא, דכן יש לדייק מלשון רש"י בפ"ק דקדושין דגבי קדושי כתב ואמר לה הרי את מקודשת, וכן בקדושי ביאה שבא עליה ואומר התקדשי לי בביאה זו, וגבי שטר לא כתב כן, משמע דס"ל דבשטר אפי' לא אמר כלום נמי מקודשת, וא"כ בנ"ד דהשטר פסול והקדושין הוי מטעם כסף א"כ בעינן אמירה דוקא, ובנ"ד דלא היה שום אמירה בשעת נתינה, אכתי אין בקדושין כלום מטעם חסרון אמירה, אבל זה אינו דאמירה לא בעינן אלא במקום שאינו מדבר עמה תחלה על עסקי קדושיה דבזה ודאי דבעינן שיאמר לה בשעת נתינה הרי את מקודשת דאל"ה מנא ידעה שלצורך קדושין הוא נותן אבל כשהיו עסוקים ומדברים על עסקי קדושין א"צ שוב שיאמר לה גם בקדושי כסף כמבואר להדיא בקדושין ד"ו ע"א, וא"כ בנ"ד שעיקר מה שבאו לעש"ג הוא לצורך הנשואין, א"כ מה צורך תו לאמירה, דלא גרע מזה ששניהם מודים שנתכוונו לשם קדושין דמקודשת אפי' בלא אמירה וכמ"ש הרמ"א באה"ע סי' כ"ז בשם המרדכי, ואפי' אינם מדברים מקדושין רק מצרכי זווגם ואפי' אם אינו מדבר עמה רק לפניה סגי ע"ש, ומקור הדבר הוא בתוספתא פ"ב דקדושין נתן לה ולא אמר כו', וא"כ בנ"ד דיברו ודאי בעניני הזווג ע"ד הנשואין ואיך לסדר עצמו, דהוי קדושין בלא אמירה ואין לומר דדוקא כשמדבר עמה על עסקי הקדושין שמוכח מזה שרצונה לקדש אותה רק שבשעת הנתינה לא אמר, בזה הוא דמהני, אבל הכא בנ"ד הא לא בא לקדש כלל, דהא לפמ"ש בשם הרמ"א אפי' אם אין מדברים בקדושין רק בצרכי זווגם סגי ועיין בירושלמי גיטין פ' תתקבל בפלוגתא דר' יוסי ור' יהודה כו' פליגי בשהפליגו עצמן בענינים אחרים אבל אם הפליגו באותו ענין גט הוא, ופלוגתא זאת