זקן אהרן חלק ב קנז

העזרי שהביא תשובת רגמ"ה להקל בשעת מלחמה שאף אם רפיא ביד ר"א הלוי הרי כתב ר' יואל אביו דיש לילך בזה אחר המיקל ע"ש, ואפי' החולקים וסוברים שאין לסמוך על אומדנא דר"א מווארדון, כבר כתבו האחרונים שרק בדורות הקודמים שלא היה חיבור דרכים בין מדינה למדינה ולא פוסט וטלגרף היה אפשר לומר שמאיזה סבה נגלה למקום רחוק ואי"א לו לשוב לעירו מריבוי ההוצאות וסכנת דרכים ולא יוכל להודיע לביתו אבל בזמננו שיש פוסט וט"ג בכ"מ וקל מאוד להודיע, בודאי שאילו קיים היה מודיע למשפחתו איפה הוא נמצא וכמ"ש החת"ס חאה"ע סי' ל"ג נ"ה ונ"ח, וגם מהרש"ם ח"א סי' ו' כתב על הרדב"ז שהוא מראשי החולקים על אומדנא זאת וכתב שהרדב"ז במדינתו דיבר משא"כ במדינות הללו שאין הדרכים משובשים בגייסות ודואר וט"ג מצוין בכ"מ שגם הרדב"ז מודה ע"ש, וכ"ש בזמננו שהדרכים והט"ג נתקנו באופן היו"ט, ודאי שכיון שעברו הרבה שנים ולא שב שכבר מת, והיה מקום לדון ולהתיר על אומדנא לחוד ולומר דבאומדנא כזו כו"ע מודים ואלא שחלילה לאיש כמוני להכריע. אבל לצרף אומדנא זאת לרוב שאינם שבים לביתם מחמת מיתה ודאי דיש לצרף בנ"ד האומדנא הזאת שלא שב זה שמונה שנים ממקום עבודת פרך ולהתיר מתרי טעמים, חדא דהא בשעת הדחק אפשר לסמוך גם על יחיד וכמבואר בפ"ק דעדיות ולמה הוזכר דברי היחיד בין המרובים שאם יראה ב"ד דברי היחיד ויסמוך עליו, פי' בשעת הדחק דרשאי לסמוך עליו ועיין בתפא"י שם וכן בגיטין די"ט כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק ולכן אפי' אם הר"א מווארדון היה יחיד היה אפשר לסמוך עליו בשעת הדחק כזה, ובשגם שכבר ביארתי שאינו יחיד וכמה גדולי ראשונים פסקו כוותי', ועוד דכל עיקר פלוגתתם הוא לכתחלה אבל בדיעבד אם ניסת לכו"ע לא תצא כמבואר באה"ע סי' י"ז ובח"מ וב"ש, וא"כ לפמ"ש השבו"י דאם העגונה רכה בשנים ורדופה להנשא שעת הדחק כדיעבד דמי, ובהצטרף כל אלה בנ"ד דאיכא רוב בצירוף אומדנא ושעת הדחק גדול ועגונה רכה בשנים דאפשר להתירה, וכ"ש שא"צ כאן מסל"ת דהא דעת הנו"ב מהדו"ק סי' ל"א דהיכי דאיכא רגלים לדבר מהני נכרי אפי' כשלא מסל"ת, וגם דעת המבי"ט דהא דבעי מסל"ת היינו דוקא אם האשה היא עדיין בחזקת א"א דאורייתא אבל אם גם בלא עדות הנכרי יצתה מחזקת א"א מהני עדות הנכרי אפי' כשאינו מסל"ת, ולפ"ז בנ"ד שבודאי יצאה מחזקת א"א ע"י האומדנות הגדולות שמוכיחות על מיתתו ודאי שיש לסמוך על נכרי גם בלא מסל"ת וגם בתשובת משאת בנימין סי' ס"ח העלה דכ"מ דאיכא אומדנא טובא שמת נאמן נכרי גם בלא מסל"ת, ומכל הלין מנ"ל שאפשר להתיר לעגונה מערא בת חיים שלמה מכבלי עיגונה ותוכל להושיב ב"ד של ג' ולהתירה ולומר לה שמותרת להתנסבא לכל גבר די תיצביין ובהיות שהבד"צ שבווילנא כבר הזדקקו לגביית העדות לכן אם אפשר בלא טרחות והוצאות להביאם לידי כך שיתבוננו בדברי הללו ויצורפו גם הם להתיר. המקום יהיה בעזרנו לכוון ההלכה: כנפש אביך המברכך בברכת אהרן וואלקין. סימן קב ב"ה יום א' כ"ד סיון פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר שמואל מאיר הכהן האללענדר שליט"א. מו"צ בטשערנאנויץ (רומניא) ע"ד העובדא שבא לידו בחור ובתולה שהם חתן וכלה ישבו יחדיו ובעודם משותחים זה עם זו בא בחור אחר ואמר להכלה "בארג מיר דאם רינגיל" ונתרצתה והשאילה לו. אח"כ אמר לה שתושיט לו אצבעה ומיאנה להושיט לו עד שאמר לה החתן שלה שהושיט לו האצבע כדי לראות אם הטבעת מכוון למדת אצבעה, אכן הבחור בנתנו הטבעת על ידה אמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדמו"י, ובעת מעשה היה עד אחד שראה נתינת הטבעת לידה וגם שמע מה שאמר לה הא"מ כו' רק שהעד הוא ידוע לריק ופוחז ומחלל שבת בפרהסיא, וכעת כולם אומרים שצחוק היה זה אצלם ולא נתכוונו כלל לקדושין: והנה שאלה זאת א"צ לפנים ופשוט דלית מאן דחש לצחוק הזה ואין כאן אפי' ריח קדושין ואע"ג דאין אשה נאמנת לומר לשחוק כוונתי כמבואר באה"ע סי' מ"ב, אכן היינו דוקא כשקידשה בפני שני עדים אבל בקידשה בפני ע"א נאמנת וכמ"ש הב"ח דטענתה זאת לא גרע מהכחשה דנאמנת להכחיש ע"א, וכ"כ להדיא בתשב"ץ ח"א סי' ע' דמקדש בע"א לכו"ע יכולה לטעון לשטות נתכוונתי, ובכן בנ"ד שלא היה אלא ע"א ודאי דנאמנת לומר לצחוק נתכוונתי, וגדולה מזה נ"ל דאפי' הי' כאן ב' עדים נמי נאמנת לומר דלא היה אלא צחוק ואע"ג דבעלמא אינה נאמנת כשהיו ב' עדים וכמ"ש הח"מ וב"ש וט"ז שם, אפ"ה בכה"ג דהכא י"ל דנאמנת משום דהכא לא מפיה אנו חיין ולומר דלצחוק נתכוונתי כיון דהקדושין היו בלא ברכה ובלא שמחה ובלא עשרה אנשים שאין זה כפי חוק ומנהגי ישראל מימי עולם לקדש בשמחה ובעשרה ובקול המון חוגג, וכל היכי שיש נדנוד שלא כדין בקדושין נאמנת לומר דלשחוק נתכוונה דהא יש לה חזקת כשרות שלא תעשה שום איסור וכמ"ש החת"ס סי' ק"ד להוכיח דאין חוששין לקדושין משום דאין מקדשין בשבת והביא ראיה מהא דכתב המוהרי"ק הובא באה"ע סי' מ"ה דבשבת אין חוששין לסבלונות וכן היכי שיש חרם שלא לקדש כ"א בפני עשרה ע"ש, וכ"כ שם הב"ש ס"ק ט"ו בשם הש"י שאם המקדש נשוי אשה אין חוששין לסבלונות כי לא יעבור על חרם דר"ג ע"ש, ובנ"ד הא כבר נתקשרה בקשר שדוכין עם חתן אחר ויש חרם הקהלות שלא לנתק קשר שדוכין ולכן מוקמינן לה אחזקת כשרותה שבודאי לא נתכוונה לקדושין, דאם נימא דכוונתה לקדושין היתה מבטלת עי"ז קשר השדוכין שלה עם החתן הראשון ואינה חשודה לעבור על חרם, ובשגם לעשות כזה במעמד החתן גופא ובפניו ובודאי שאין אומדנא גדולה מזו דלא נתכוונה לקדושין, ואין לומר דאומדנא לחוד לא יועיל לבטל הקדושין וכמ"ש הרמ"א סי' מ"ב דאין מבטלין קדושין בשביל אומדנא והוכחות, ועוד דמה יוכל להועיל מה שיש לנו אומדנות שלא נתכוונה לקדושין, הא אפי' אם ודאי לא נתכוונה נמי אין מועיל כיון דהתהוות הקדושין בא ע"י דבור ומעשה, דבור שאמר הרי את מקודשת כו' ומעשה דנתינת טבעת. ושוב אין בכת מחשבה שבלב לבטל וכמ"ש הת"ח סי' מ"ב סק"ד דאפי' אנו יודעים שכוונתה