זקן אהרן חלק ב קנו

בתשובת פנ"א הנ"ל כתב להדיא שאפי' בכה"ג אין נפסלים בלא קבלה בב"ד וז"ל וגם אין לבטל עדי הקדושין מחמת דאף בלא עדים הללו הרי הם חשודים וניכרים לכל לפוחזים ורקים דליתא כיון שאינם חשודים להעיד שקר בשביל ממון אלא שחשודים על שאר עבירות כל זמן שאין לפנינו שני עדים מעידים שראו שעברו עבירה אלא שנתפרסם כך ע"י קול כשרים הם לכל עדות שבתורה חוץ מלאותו דבר שהם חשודים עליו ע"ש, ויש לי ת"ל בכל זה אריכות רק שאין רצוני להאריך בדבר שכבר הארכתי בזה בחבורי זק"א מהדו"ק סי' פ"א, רק בקצרה שאי"א לפסול עדותו מכח טעמים הללו. א) מטעם שלא נתקבל עליו עדות בב"ד של ג' ובפניו דוקא. ב) מטעם שכתב הש"ג פ' זה בורר שאף הפסול מה"ת אין נפסל אלא בדבר שחשוד בו ובחבורי שם ביארתי היטב טעם הש"ג וגם הנמוק"י שם כתב שדוקא רשע דחמס פסול לעדות אשה. ג) דעת הסמ"ע בסי' ל"ד סקנ"ז שאפי' בעובר עבירה שיש בו מלקות אינו נפסל לעדות עד שידע שבכך הוא נפסל וצריכים להודיעו שבכך הוא נפסל אבל בלא"ה אפשר לומר דאע"ג דחשוד לשאר עבירות אינו חשוד להעיד שקר. ולפ"ז אפי' אם באו עדים והעידו על עד זה שמחלל שבת ואוכל טרפות נמי אין נפסל לעדות כל זמן שלא הודיעו לו שבכך הוא נפסל לעדות לדעת הסמ"ע. ודין של הסמ"ע יש לו יסוד, דבאמת יקשה על עיקר הדין דעוברי עבירה דאורייתא פסולים לעדות והא מבואר ביו"ד סי' קי"ט שהחשוד גם על איסור חמור בעונשו אינו חשוד על איסור קל ממנו בעונשו אם אך האיסור הזה חמור בעיני אדם שאינם יודעים חומר הדין וא"כ איך אפשר להחליט דכל עוברי עבירה דאורייתא פסולים לעדות והא עבירה דעדות שקר חמירא לאינשי טובא דרע לשמים ולבריות הוא ובשגם דרוב העבירות אין עובר האדם כ"א לתיאבון משום איזה הנאה, אבל מה יתרון לבעל הלשון להעיד שקר בלא שום הנאה, והנסיון יורנו דכמה אנשים שעוברים עבירות בפרהסיא ובכ"ז לא יעידו שקר, ולכן היינו מה שמיישב הסמ"ע שבאמת אינו נפסל כ"א כשיודע שעי"ז נפסל הוא לעדות וכיון שידע ולא נזהר הרי הוא כחשוד לאותו דבר, לעדות גופא, ובחשוד לאותו דבר פסול גם להש"ג, ולפ"ז הדרי"ם דהאידנא כיון דנזהרים בעדות שקר יותר משאר עבירות משו"ה אינו חשוד לעדות ואי"ל דכיון דמסתמא מחלל שבת הוא ומחלל שבת חשוד לכל מילי כמבואר ביו"ד סי' ב', דז"א דבדבר שהעולם נזהרים יותר מחילול שבת אינו חשוד. דכן מוכח להדיא מהש"ך יו"ד סי' קי"ט שהקשה על מ"ש המחבר דחשוד לדבר חמור חשוד לדבר קל ממנו בעונשו אא"כ חמור ממנו בעיני בנ"א שנזהרים בו ביותר מבחמור, ממ"ש ביו"ד סי' ב' שדוקא מומר לחלל שבת ועכו"ם דחשוד לשאר דברים ועיי"ש שטרח ליישב, ואם איתא דמחלל שבת חשוד אפי' לדבר שהעולם נזהרים יותר, א"כ בקל הו"ל ליישב דהא דכתב בסי' ב' דוקא מחלל שבת ועו"ג היינו שהם חשידי אפי' לדבר שהעולם נזהרים יותר, א"ו שלדבר שחמור יותר אצל בנ"א, אפי' מחלל שבת אין חשוד, וא"כ במדינה זאת כיון שנפרץ אצלם חילול שבת וכ"ש לדרי"ם שנעשה להם כהיתר ובעדות שקר אין נפרץ כ"כ ולכן אפי' מחלל שבת אין חשוד על עדות שקר כל זמן שלא הודיעו לו שבכך הוא נפסל לעדות, מכל הלין נ"ל ברור שאין לפסול עדותו של הד"ר שווארץ אע"ג שמחלל שבת הוא: ושוב ראיתי דמטעם אחר אפשר להתיר בנ"ד בלא מסל"ת ואפשר שאין צורך כלל להגדת העדים דהא כיון שהאיש הזה נעלם שמונה שנים ולא שב לביתו וגם לא כתב שום מכתב ודאי דמחמת מיתה הוא וכמ"ש בתשובת גבול יהודה דאם נעלם איש הוי דבר שרובו למיתה שאם היה חי היה שב או מודיע לביתו ובשגם שנשלח לעבודת פרך לאי קאנדע שיקום מסוכן הוא וכמעט כל באיה לא ישובון, ויש אומדנא גדולה שכובד המלאכה ואוירא דהאי אי קטלי', ואע"ג דרוב לחוד לא מהני להתיר אשת איש, דהא אסרי' בנפל למשאל"ס אע"ג דודאי רובן למיתה, אבל הלא נודע שיטת הר"א מווארדון דאם יש אומדנא דמוכת שמת כגון שעברו ימים רבים ולא שב לביתו מותרת להנשא לכתחלה והאומדנא תלויה בחכמי הדור ויר"ש שיבינו וישכילו על ענין המאורע וכ"כ בשם ר' אברהם ב"ר משה דסמכינן על אומדן דעתא ע"ש, ולפ"ז בנ"ד שזה שמונה שנה שנאבד זכרו וגם המקום והעבודה מוכנים לפורעניות אין אומדנא גדולה מזו שבודאי מת ואם יצורף האומדנא זאת לרוב שמי שנעלם ולא שב לביתו ודאי מחמת מיתה דמועיל להתיר לשיטת הר"א מווארדון, דהכא עדיפא מעובדא דידי', דהתם לא נתעגנה כ"א ד' שנים ואפ"ה התיר ע"י האומדנא בצירוף הרוב, כ"ש בנ"ד שיושבת בעיגונה שמונה שנים דאפשר להתירה ע"י האומדנא בצירוף הרוב אפי' בלא הגדת העדים, ואף שבמרדכי שם הביא רבים החולקים על הר"א מווארדון ולא סמכו על אומדנא זאת וכ"כ דעת הרמב"ם פי"ג מהל' גירושין דאפי' אבד זכרו ונשתכח שמו לא תנשא וכ"כ בפ"ז, ובתשובת ב"י סי' א' ובאה"ע סי' י"ז הרעיש מאוד שחלילה לסמוך בזה על הר"א מווארדון, ואמנם בהיות שגדולי הראשונים סוברים כוותי' דכלשונו ממש שכתב דהא דאמרינן במשאל"ס אשתו אסורה, לא אסורה "לעולם" וכו' כנ"ל, כלשון זה ממש כתב רב אחאי בשאלתות שאילה כי תבא סי' קנ"ט וז"ל דאילו גברא דאזיל למדה"י אסור לה לדביתהו למיהוי לגברא לעולם עד דאתי אפי' חד סהדי ואמר דמית או דקטלוה וכן גברא דטבע במשלא"ס אשתו אסורה עד דאתי סהדא ואמר אסקוהו ממיא כד שכיב עכ"ל, הרי דבטבע במשאל"ס דקדק ולא כתב דאסורה "לעולם" כמ"ש באזיל למדה"י, ומזה דייק בס' אגודת אזוב דבע"כ שהשאלתות סובר כהר"א מווארדון דבמשאל"ס כיון דרובן נטבעים כי יעבור זמן מרובה ולא שב מותרת בלא עדים דהאומדנא מצטרפת בהדי רוב ומהני להתירה, וגם המבי"ט ח"א סי' קל"ה ותה"ד סי' קל"ט כתבו לצרף ולסמוך על אומדנא דר"א מווארדון ובחבורי מהדו"ק סי' פ' כתבתי ליישב מה שהקשה עליו בס' שיבת ציון ועוד מכמה מקומות ואכ"מ, ושם בארתי דמקור סברתו מצינו בירושלמי ועיין בתשובת מהרש"ם ח"א סי' ו' הביא דר"י בן הרא"ש סמך למעשה על הר"א מווארדון וראיתי שכמה מגדולי הרבנים נתעוררו לדון בזה והביאו אמבוה דספרי שגם גדולי הפוסקים סמכו ע"ז ה"ה המבי"ט ח"ח סי' קפ"ח בשם הר"א ממיץ שהתיר אשת ר' שלמה שנטבע בספינה ולא בא משום אדם עדות עליו אך מחמת סברות ואומדנות לחוד התירה, וגם חשובות הגאונים שהשיב ר' משולם בר קלונימוס על ראובן שהיה רגיל ללכת בסחורה מהלך יום ומתעכב שם ופעם הלך ולא שב ונשמע שנהרג ולא בא אפי' גוי מסל"ת שיכולה אשתו להנשא אע"פ שהגייס שנשמע מפיהם לא ראוהו ולא היו עם הורגיו כיון שלא נשמע עליו שהוא קיים סומכין על דברי הגוים ומשיאין אשתו מפני תקנת עגונות ולא מצינו שהחמירו בהתרת אשה רק במשאל"ס מפני עובדא דר"מ ור"ע, וגדולה מזה כתב הרא"ש באותה תשובה הכתובה באבי