זקן אהרן חלק ב קנד

קיום כלל לא מהני גם לר"ל. ואחר זמן רב שכתבתי זאת מצאתי ראיתי בפנ"י לגיטין בקונטרס אחרון שבעיקר הדין כתב נמי דר"ל לא קאמר כ"א דקיום דע"א מהני ע"ש, ויש לי להסביר גם בטעם הדבר דדוקא בע"א הוא דסגי מה"ת, דבטעם דר"ל דכנחקרה עדותן דמי כתב רש"י הטעם משום דלא חציפי אינשי לזייף, וביארו המפרשים כוונתו דזה הוי כמו רובא, דרוב אינשי לא נחשדו לזייף. והנה טעם זה ודאי אינו מספיק ובמקום שזה טוען ודאי מזויף דהא קי"ל אין הולכין בממון אתר הרוב. ובכה"ג ודאי דבעי קיום מה"ת נמי, ורק היכי דאיכא ע"א המקיים לחתימות העדים, ורוב בצירוף ע"א מהני, ופירוש סוגיא דגיטין כך הוא, ד"ת א"צ קיום כדר"ל, בכה"ג דוקא דע"א מקיים, ורבנן הוא דאצריכו קיום דוקא בשני עדים והכא משום עיגונא אוקמוה אדינא דתסגי בע"א נמי, אבל בלא קיום כלל איה"נ דמה"ת נמי לא מהני, ובזה יש ליישב מה שהרעיש הט"ז על הב"י שהקשה מכמה מקומות על הרמב"ם דס"ל דמה"ת לא סמכינן על עדות שבשטר, ולמה לא מקשה עליו מהא דאיתא להדיא בגיטין כדר"ל דעדים החתומים על השטר כנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצרכי קיום, ומשמע מיני' דמה"ת גובין בשטר אפי' בלא קיום, וגם הרמב"ן כתב שכבר השיגו כל חכמי הדורות בדין זה על הרמב"ם מהך דגיטין, ולמ"ש לק"מ דהתם מיהא איכא קיום ע"א אבל בלא עדות כלל לא מהני גם לר"ל, והרי סחרנו בזה היסוד של הסוברים דא"צ קיום: הן אמנם דלכאורה היה אפשר ליישב וממכה עצמה לתקן רטייה על המתירים בלא קיום, כיון דעיקר מה שבארתי להצריך קיום בע"א עכ"פ אע"ג דרובא דאינשי לא חשידי לזייף היינו משום דאין הולכין בממון אחר הרוב וכמ"ש, וא"כ לא שייך זה כ"א בשטרי ממון שרוצים להוציא ממון ע"י שטר, בזה מצרכינן קיום גם מה"ת ואין סומכין על הרוב, אבל במקום דסמכינן על רוב ודאי דלא צריך קיום כלל, ויש לי להביא ראיה לזה דכבר הראה ההפלאה בכתובות דכ"ח סתירת דברי הר"י בעל התוספת דבדכ"ת כתב דהיכי שהלוה מודה שכתבו אלא שטוען פרוע, בזה הקיום רק מדרבנן, ומשמע דבטוען מזויף הקיום מה"ת, ואילו לעיל שם בדי"ט בתוד"ה מודה כתב דרבנן אצרכי קיום כי טעין ומזויף, הרי דס"ל שאף בטוען מזויף לא בעי קיום כ"א מדרבנן ע"ש, ולדברנו אין כאן שום סתירה, דבדכ"ת שפיר כתב לדינא דאם טוען מזויף צריך קיום מה"ת משום דהכי קי"ל לדינא לדידן דאין הולכין בממון אחר הרוב. אבל בדי"ט דמיירי התם אליבא דרב דהא רב אמר התם להאי דינא דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו, ורב הא סובר דהולכין בממון אחר הרוב, וע"כ אליבא דרב שפיר כתב דאף בטוען מזויף א"צ קיום מה"ת ועמ"ש בחבורי חשן אהרן סי' מ"ו, וכיון שכן בנ"ד דמלתא דאיסורא הוא שבזה הולכין אתר הרוב אפילו במקום דאיכא חזקה נגדה וכמו דסמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין אע"ג דאיכא חזקת אינה זבוחה, וכ"כ להדיא התוס' בב"מ ד"נ וז"ל והא טפי מחמרינן בממונא דהא אין הולכין בממון אחר הרוב ובאיסורא אזלינן בתר רובא אפי' היכי דאיכא חזקה דאיסורא נגד הרוב וכו' וממילא דא"צ קיום בזה, כן היה נראה לכאורה, אבל באמת זה אינו, דמלבד שלא ננצל בזה מלהכנס בסבך מחלוקת עצומה, דהרבה ראשונים סברי דכ"מ דאיכא חזקה נגד הרוב לא סמכינן ארובא גם באיסורא משום דאמרי' סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא ואפי' לרבנן דר"מ דלא חיישי' למיעוטי היינו במקום דליכא חזקה אבל במקום דאיכא חזקה סמכינן מיעוטא לחזקה וי"ל הרא"ש בבכורות פ"ג סי' ב' ומתוך זה מדקדק דחיישינן למיעוטי היכי דאיכא חזקה בהדה כי הכא שהיא בחזקת שלא ילדה ואפי' לא קי"ל כר"מ דמטהר בההיא דתינוק דרוב מטפחים מטעם זה דסמוך מיעוטא לחזקה להחמיר מיהא חיישי' כי הך דהכא וכו' והא דסמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין לפי שרוב מומחין מצויין הרבה כדאמרינן בגיטין כו' ע"ש, וכ"כ נמי הרא"ש פ"ק דחולין סי' ט"ו וכ"ה דעת הרבה גדולי ראשונים ואפי' לדעת הנהו ראשונים שגם במקום חזקה מהני רוב. עכ"פ באשת איש משום חומר דא"א לכתחלה ודאי לא סמכינן ארובא לכו"ע, וכמו דמוכח מהלכה רווחת דמים שאין להם סוף דלכתחלה לא תנשא אליבא דכו"ע אע"ג דרובן למיתה וכמ"ש הרא"ש שם וז"ל וה"נ אמרינן ביבמות במשאל"ס שאם נשאת בדיעבד לא תצא ולא אמרינן סמוך מיעוטא דנמלטים לחזקת א"א אלא משום חומרא דא"א מחמרינן לכתחלה, הרי שלכתחלה ליכא מאן דשרי לסמוך ארובא ואפי' במיעוט דלא שכיח כההיא דמשאל"ס וא"כ מהיכי תיתי נסמוך בנ"ד בלא קיום לגבי איסור על רוב שאין מזייפין ולהתיר להנשא לכתחלה, זהו פקפוק הא' מה שיש לענ"ד לפקפק בזה: פקפוק הב' דהא בנ"ד אין כאן רוב דלא מזייפי כלל עפמ"ש הש"ך חו"מ סי' מ"ו סק"ט דשטר שנמצא בשוק צריך קיום מה"ת, דמה דאין ביד שום אדם לא שייך לומר לא חשיד לזיופי וכו', ובחבורי שם כתבתי דהטעם הוא כעין מ"ש התוס' ב"ב דנ"ב ובב"מ דקט"ז דהא דאמרינן אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן היינו היכי דדיינינן על אדם מבורר אבל באדם שאינו מבורר לפנינו יש לנו לחוש שמא גנבו משום דכמה גנבים איכא בעולם, והיינו טעמא נמי בהא דלא חשידי לזיוף שזה לא שייך כ"א כשאנו דנין על איש שעומד לפנינו, אבל בנמצא בשוק שפיר יש לחוש משום דכמה זייפנים איכא בשוקא, וא"כ בנ"ד שאין כאן איש לפנינו להחזיקו בזייפן והמכתב נתקבל ע"י בי דואר, למה לא נחוש שמא איזו אדם זייפו, דכמה זייפנים איכא בעולם, ועיין בחת"ס תאה"ע סי' מ"ט מ"ש בזה. ומכל הלין היה נראה לפקפק להתיר בנ"ד בלא קיום אפי' בכתב ישראל, וכ"ש בנ"ד שכתב נכרי הוא דאין להתיר בלא קיום, דאין לומר שמא ישראל כתבו בגופין שלהם, דהא בעינן שיהא נודע בבירור שישראל כתבו וכמו שמדייק הרמב"ם ונודע שישראל כתבו וכ"כ המחבר באה"ע סי' י"ז דלהרמב"ם צריך שידעו שהוא כתב ישראל ומספק אין להתיר בלא קיום כן היה נראה לכאורה: אכן אחרי שובי נחמתי דיש להתיר לעגונה זאת מטעמים שאבאר, חדא דרק במכתב שקבלה העגונה לא היה מכתב רשמיי בחותם הערכי הממונה על הביורא, אבל המכתב שקבלה אחות הנפטר מ' דישא מקאזאן, נאמר בפירוש כי המכתב היה רשמיי, ובלשון רוסיא נאמר שם מכתב אופיציאלי וכן המכתב שקבל הד"ר שווארץ בחזרת המעות ודאי שהיה מכתב אופיציאלי באשר המעות נשלחו חזרה מפקידות הפוסט, ופקידות הפוסט אין לה עסק עם אנשים פרטיים ובודאי שפקידות הפוסט קבלה מהביורא מכתב רשמיי כי זה מת ועל סמך זה שלחו הכסף חזרה, וכיון שיש בזה גם עדות רשמיות מפקידים הממונים ע"ז א"צ בזה קיום ולא מסל"ת דהכשר של פקיד הממונה הוא מטעם עדות גמורה כיון דהוא פקיד ממונה מטעם הממשלה דהוי ערכאות דאמרינן בהו דלא מרעי נפשייהו כמבואר