זקן אהרן חלק ב קנג

וגם משום דהוי דבר שבערוה דאין פחות משנים. וידוע מ"ש המוהרי"ק שורש ע"ב דגם דבר שבערוה היכי דלא אתחזק איסורא גם ע"א נאמן, ולמ"ש לעיל בשם התה"ד דבמקום שיש אומדנות שמת נתבטל החזקת איסור ומה"ת מותרת לגמרי ורק דרבנן אסורה ומשו"ה אם ניסת לא תצא כמ"ש הח"מ וב"ש. ובנ"ד נמי דלא בא זה ח"י שנה ודאי דנתבטל חזקת תי וממילא ע"א נאמן בזה מדינא וכמו בכל האיסורים בלא חזקה, שנאמן ע"א, וכיון שמהימן מדינא הרי חשוב הוא כתרי ולא חיישינן שוב לבדדמי, ובחבורי שם הארכתי יותר קחנו משם. וכיון שכל הפקפוקים הוסרו, ממילא האשה יענטא אשת שמואל פאטיקא שריא להנשא וכ"ג יושיב ב"ד ויתירוה בלי פקפוק: כה דברי גיסו הדו"ש ומברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן קא ב"ה עש"ק הגדול תרצ"ד פינסק. כבוד בני חביבי הרב וכו' מה"ו שמואל דוד שליט"א אב"ד בפוסטוב. ע"ד העגונה מ' מערא בת ר' חיים שלמה שבעלה מ' שמעון בן אהרן גארבער ברח למדינת רוסיא זה קרוב לשמונה שנים, ובבוא לגבול רוסיא נתפס בתור מרגל ונשלח לארתנגאלסקי אבלאסט, מתחלה קבלה ממנו מכתבים ואח"כ נפסק חליפות המכתבים. פנתה בשאלה להביורא הממונה על האסירים בתבל הזה ונקראת ביורא האינפאמאציוני סלעדסטווני בתבל האי קאנדאו על שלום בעלה וקבלה תשובה מהביורא הנ"ל כי בעלה מת ונקבר שם ביום 17 פעווראל 1929, רק על המכתב לא היה שום חותם אופיציאלי שיעיד ע"ז שנשלח ישר משם, וביום ה' י"א אלול שנת תר"צ נעשה גב"ע לפני הבד"צ אשר בווילנא מאת העד משה בן אליהו צבי שווארץ וזה אשר העיד: בחורף העבר קבלתי מכתב מבני הד"ר שלחה שווארץ מעיר קאזאן ובו בקש אותי להזהיר את האשה מערא הנ"ל לבל תטריד עוד את גיסתה אחות בעלה מ' דישא במכתבי שאלה ע"ד בעלה אם הוא בחיים ומדוע אינו כותב לה מכתבים יען שבאמת מת כבר בעלה שמעון גארבער הנ"ל, וכאשר מקבלת מ' דישא הנ"ל מכתבי שאלה כאלה ואין לה מה להשיב כי האמת אינה רוצה להודיע לה וכבר נלאתה לכתוב לה תירוצים שונים בדברי שקר לכן היא מתרגשת מאוד מזה וגורם לה לגירוי עצבים, והנה על מכתב בנו הנ"ל כתב לו בבקשה לקיים עדותו זאת אצל הרב דשם, וע"ז קבל תשובה מכלתו מ' מאניע בזה הלשון: איני מבינה מדוע מבקשת אשת שמעון וגם אתם להודיע מאין יודעים כי הוא מת, ואם אמת הדבר, בודאי דישא קבלה משם תשובה רשמיית ממיתתו בלא זה לא היתה כותבת זהו נוסח של גב"ע שנגבה בשנת תר"צ, ושוב ביום י"ג אב שנה תרצ"א העיד העד משה שווארץ לפני בד"צ הנ"ל בזה"ל, פעם כתב לו בנו הד"ר שלמה שווארץ מקאזאן כי יש לו עגמת נפש גדול במה ששמע ששארת בשרו מ' דישא אחות שמעון גארבער תלתה במחלת העצבים והוא נסע אליה לבקרה ומצא אותה כי היא מלאה דאגה מזה שהיא מקבלת מרחבים מגיסתה מערא אשת אחיה שמעון ושואלת אותה ע"ד בעלה איפה הוא ומה שלוחו ובאמת שמעה היא מכבר כי אחיה מת במקום שהוא נשלח לשם לעבודת פרך אבל אינה רוצה להודיע לאשתו צער זה ולכן בכל פעם שמקבלת ממנה מכתב מתמלאת צער גדול וזה גורם לגירוי עצבים, ובכן כותב לו כזאת לאמור כי שמעון גארבער כבר מת ומבקש אותו להודיע לאשתו דבר מיתתו. ושוב העיד העד הנ"ל כי הוא בעצמו שמע כזאת ועתה כבר נודע לו לעצמו כי מת שמעון הנ"ל בהיות שהוא היה שולח כסף לעתים תכופות אליו וכעת כאשר שלח לו הכסף בא אליו הכסף חזרה וכאשר שאל שם מדוע בא הכסף חזרה השיבו לו כי האיש הנ"ל מת ממחלת דלקת הריאה זהו תכן העדות שנגבה בזה: והנה דברי כל העדים הללו ממקור אחד יהלכון ואב אחד לכולמו באשר קבלו מביורא האינפארמאציונית אשר באי קאנדא תבל ארחאנטלסק כי זה האיש שמעון גארבער מת ונקבר שם, כזה קיבלה העגונה עצמה, וגם גיסתה דישא אחות הנפטר אשר בעיר קאזאן וגם הד"ר שלמה שווארץ, והמקור הזה לכאורה רעוע הוא כיון שהמכתב שקבלה העגונה היה בלא שום חותם וקיום. כדברי העגונה עצמה. וא"כ איכא למיחש לזיופא, שמא איזה איש שרוצה לקלקלה זייף מכתב הזה, ומטעם מסל"ת נמי לא מהני כיון דהיה ע"י שאלה, דהביורא לא השיבה מעצמה עד ששאלו מהם, וטענה זאת אלמתא טובא דאפי' אם המכתב היה כתוב בכתב ישראל נמי קשה הדבר להתיר בלא קיום אף שכמה גדולי הראשונים ז"ל ה"ה הרמב"ן הרשב"א והמ"מ מסכימים להתיר בעיגונא בלא קיום וכמ"ש הח"מ סי' י"ז דבמקום עיגון כתב שנמצא כתוב בכתב ישראל לא חיישי' לפסול וכ"כ הב"ש שם ס"ק כ"ט דכתב הבא ממרתקים מקילינן במקום עיגון אף שאינו מקוים, אבל מפני שהרבה ראשונים חולקים וסוברים דאפי' בכתב ישראל בעינן קיום וכדעת הי"מ שהביא הרמב"ן ביבמות ומביאו הר"ן ר"פ מי שאחזו וגם דעת המרדכי הארוך שהביא היש"ש פ"ג דיבמות סי' י"ג דמדייק שצריכין שיכירו שהוא כתבו של יוסף, והרשב"א ס"ל בדעת הרמב"ם דבעי קיום כמ"ש המ"מ ספי"ג מגירושין בשמו, וגם הטור אה"ע סי' י"ז כתב הואיל דרי"ף ורא"ש הביאו מחלוקת הירושלמי בזה בשלהי יבמות אי סומכים על מה שנמצא כתוב בשטר שמת פלוני ולא הכריעו ש"מ שדעתם להחמיר, ואחרי שעמודי ההוראה הרי"ף ורמב"ם ורא"ש כולהו בחדא שיטה קיימי להחמיר ודאי דכן נקטינן. ובשגם שעל דעת המתירין יש לי פקפוקים גדולים וכמו שאבאר, א) הן עיקר טעמם ויסודם הוא מימרא דר"ל בריש גיטין דבר תורה עדים החתומין על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאמרי דצריך קיום ובעגונא אוקמוה אד"ת וכמ"ש התוס' כתובות די"ט והרשב"א בגיטין ועיין בש"ך חו"מ סי' מ"ו, אבל מעודי אני תמה על ראיה זאת דהא ר"ל לא אמר כן כ"א לגבי שליח הגט דמשו"ה מהימן וסמכינן על דבריו בלא קיום, א"כ י"ל דהתם שאני משום דאיכא עד אחר המקיים לחתימות העדים והוא השליח שאמר בפני נחתם, ולכן בכה"ג רוקא דאיכא עד אחד המקיים הוא מה"ת אבל מנ"ל דגם בעלמא היכי דליכא ע"א דמועיל נמי מה"ת, ושפיר י"ל דר"ל לא קאמר דמה"ת לא בעי קיום כלל אלא דלא בעי קיום ע"י שנים וסגי נמי בקיום ע"א כמו בגיטין, ואע"ג דר"ל לא קאמר דינו בגיטין דוקא וסתמא אמר דלא בעי קיום מה"ת, מ"מ כוונתו יתפרש שפיר דהיינו קיום בשנים לא בעינן אבל ע"י אחד בעי' מה"ת, ובלא