זקן אהרן חלק ב קנא

משמואל פאטיקא דבר ונאבד זכרו. זהו נוסח הגב"ע שנגבה ע"י כ"ת וב"ד לאחר האיומים כד"ת ביום ב' פ' לך שנת תרצ"ו: ובתשובה ע"ז כי בתחלת העיון כמעט אמרתי נואש לחפש צדדי היתר, באשר לכאורה אין ממש בעדות הללו, דהמכתב הראשון שנתקבל מפקידות הפולק, שלזה יש אמנם דין ערכאות שרבו המתירים לסמוך על עדות ערכאות אפי' בלא מסל"ת, וכמ"ש הפוסקים וגם אני הארכתי בכמה תשובות לברר דין זה, אבל בעדות של פקידות הפולק עיקר חסר, לא נזכר כלל שנהרג כ"א שנאבד, וזה לאו כלום כמובן, ובמכתב השני שנתקבל מאיש חיל חבירו, אם כי כתוב שם מפורש שנהרג, אבל הוא איננו ערכי כ"א איש חיל פשוט שאינו נאמן בלא מסל"ת, וכאן היה תשובתו ע"י שאלה, שהאשה שאלה בפולק על שלום בעלה, וכל ע"י שאלה אין זה לפי תומו, וזולת זה גם שום קיום לא היה על המכתב הזה, ואפי' אם המכתב כתוב בכתב ישראל נמי קשה הדבר להתיר בלא קיום אף שכמה גדולי הראשונים ז"ל ה"ה הרמב"ן הרשב"א והמ"מ מסכימים להתיר בעיגונא בלא קיום וכמ"ש הח"מ סי' י"ז דבמקום עיגון כתב שנמצא כתוב בכתב ישראל לא חיישינן לפסול וכ"כ הב"ש שם סקכ"ט דבכתב הבא ממרחקים מקילינן ובמקום עיגון אף שאינו מקוים, אבל מפני שהרבה ראשונים חולקים וסוברים דאפי' בכתב ישראל בעינן קיום וכדעת הי"מ שהביא הרמב"ן ביבמות ומביאו הר"ן בגיטין ר"פ מי שאחזו וגם דעת המרדכי הארוך שהביא היש"ש פ"ג דיבמות סי' י"ג שמדייק שצריכים שיכירו שהוא כתבו של יוסף, והרשב"א ס"ל בדעת הרמב"ם דבעי קיום, כמ"ש המ"מ ספי"ג מהלכות גירושין בשמו. וגם הטור אה"ע סי' י"ג כתב הואיל דרי"ף ורא"ש הביאו מחלוקת הירושלמי בזה בשלהי יבמות סומכין על מה שנמצא כתוב בשטר שפלוני מת ולא הכריעו ש"מ דדעתם להחמיר, ואחרי שעמודי ההוראה הרי"ף ורמב"ם ורא"ש כולהו בחדא שיטה קיימי להחמיר ודאי דכן נקטינן. ובשגם שעל דעת המתירים יש לי פקפוקים גדולים וכמו שהארכתי בחבורי חשן אהרן סי' מ"ו וא"צ לכפול הדברים, וא"כ כ"ש בנ"ד שכתב נכרי הוא דאין להתיר בלא קיום, דאין לומר שמא ישראל כתב בגופין שלהם, דהא בעינן שיהא נודע בבירור שישראל כתבו וכמו שדייק הרמב"ם ונודע שישראל כתבו, וכ"כ המחבר באה"ע סי' י"ז דלרמב"ם צריך שידע שהוא כתב ישראל ומספק אין להתיר בלא קיום: ועוד יש פקפוק גדול בעדותו מה שלא אמר קברתיו, וזהו ריעותא גדולה שקשה מאוד לבטלה אחרי שדין זה בעיא הוא בש"ס יבמות דקט"ו ולא איפשטא, והלכה פסוקה הוא בפוסקים דעד אחד במלחמה אם לא אמר קברתיו לא תנשא וכמ"ש המחבר שם סעיף נ': אכן לאחר העיון לא ננעלו עוד שערי ההיתר גם לפניה, ואף שודאי אין כאן מסל"ת, אבל יש לדון שלא בעינן כלל בכה"ג שיהא לפי תומו משום דלא על עדותו סמכינן, אלא שאין צורך כל עיקר להגדת עדים דהא איכא רוב שמת, דרוב שאינם חוזרים מן המלחמה אינם חוזרים מחמת מיתה, דכ"כ התוס' והשמ"ק בכתובות ד"ט וכמו שבארתי לעיל בסי' צ"ח ע"ש, ולפ"ז בנ"ד יש רוב שמת, ואע"ג דרוב לא מהני להתיר אשת איש דהא אסרינן בנפל למים שאל"ס אע"ג דודאי רובן למיתה, אבל הלא נודע שיטת הרר"א מווארדון דהא דאמרי' במשאל"ס אשתו אסורה לא אסורה לעולם אלא כל זמן שיש חשש שמא ע"י איזה סבה ניצול וחי אבל אם יש אומדנא דמוכח שמת כגון שעברו ימים רבים ולא שב לביתו מותרת ולעיל בסימן צ"ח הארכתי לבאר דר"א מווארדון לאו יחידאה בדין זה אלא שכ"כ רב אחאי גאון בשאלתות ויש מקום לדבריו בירושלמי, ושכמה גדולי הראשונים סמכו על אומדנא זאת למעשה ע"ש היטב, ולפ"ז בנ"ד שזה שמונה עשר שנה שנאבד זכרו ואין אומדנא גדולה מזו שבודאי מת, ואם יצורף אומדנא זאת לרוב שאינו חוזר כ"א מחמת מיחה דמועיל להתיר לשיטת הרר"א מווארדון דהכא עדיפא מעובדא דידי' דלא נחעגנה כ"א ד' שנה ואפ"ה התיר ע"י האומדנא בצירוף הרוב. כ"ש בנ"ד שיושבת בעיגונה י"ח שנה שאפשר להתירה ע"י האומדנא בצירוף הרוב אפי' בלא הגדת העדים, ואפי' החולקים וסוברים שאין לסמוך על אומדנא זאת. כבר כתבו האחרונים שרק בדורות הקודמים שלא היה חיבור דרכים ממדינה למדינה ולא פוסטה ותלגרף. אז היה אפשר לומר שמאיזה סבה נגלה למקום רחוק ואי"א לו לשוב לעירו מריבוי ההוצאות וסכנת דרכים ולא יוכל להודיע לביתו אבל בזמנינו שיש פוסט ותלגרף בכ"מ וקל מאוד להודיע ע"י מכתב, בודאי שאילו קיים היה מודיע למשפחתו איפה הוא נמצא וכמ"ש החת"ס חאה"ע סי' ל"ג נ"ה ונ"ח, וגם מהרש"ם ח"א סי' ו' כתב על הרדב"ז שהוא מראשי החולקים על אומדנא זאת, שהרדב"ז בזמנו דיבר. משא"כ במדינות הללו שאין הדרכים משובשים בגייסות ואין פרץ ואין צווחה גם הרדב"ז מודה, וא"כ כ"ש בימינו אלה שהדרכים והתלגרף נחקנו באופן היותר נעלה, וכיון שעברו הרבה שנים ולא נתקבל שום ידיעה ממנו, ודאי שכבר מת, ויש סמך להתיר בכה"ג אפי' על האומדנא לחוד ולומר דבאומדנא טובה כזו כו"ע מודים, אלא שאיני כדאי להכריע בזה, אבל לצרף אומדנא זו להרוב שאינם חוזרים מהמלחמה הוא מחמת מיתה ודאי דיש לצרף האומדנא הטובה הזאת מה שנאבד זכרו ח"י שנה ולהתירה גם בלא הגדת העדים מתרי טעמי, חדא דהא בשעת הדחק אפשר לסמוך גם ע"ד יחיד וכמ"ש במשנה פ"ק דעדיות ולמה הוזכר דברי היחיד בין המרובים שאם יראה ב"ד דברי היחיד ויסמוך עליו, פי' בשעת הדחק דרשאי לסמוך עליו ולכן אפי' אם הר"א מווארדון היה יחיד אפשר נמי לסמוך עליו בשעת דחק גדול כהעגונות דזמננו שנאסרו בכבליהן זה רבות בשנים. ובשגם שכבר הוכחתי שאינו יחיד וכמה גדולי ראשונים ואחרונים סמכו ופסקו כוותי' ועוד דכל עיקר פלוגתתם הוא רק על לכתחלה אבל בדיעבד אם ניסת לכו"ע לא תצא כמ"ש באה"ע סי' י"ז ובח"מ וב"ש, וא"כ למ"ש השבו"י דאם העגונה רדופה להנשא שעת הדחק כדיעבד דמי, ומחמת כל אלה בנ"ד דאיכא רוב בצירוף אומדנא ובשעת דחק גדול שרדופה להנשא דכולהו צדדי ההיתר איתנהו בה, אומדנא ורוב ושעת הדחק, דאפשר להתירה לכתחלה גם בלא הגדת העדים כלל: ובתשובה סי' צ"ח צדדתי עוד להתיר בכה"ג דנ"ד בלא הגדת עדים מטעם אחר דלמ"ש דרוב שאינם חוזרים ממלחמה אינם חוזרים מחמת מיתה, וגם אם נעלם איש ולא שב לביתו כמה שנים אפי' שלא בשעת מלחמה הוי רובייהו מחמת מיתה, דרובא דאינשי אם היו חיים היו מודיעים לביתם, וכשנאבד זכרו כמה שנים רובייהו מחמת מיתה וכמ"ש בתשו' גבול יהודה דאם נעלם איש הוא דבר שרובו למיתה שאם היה חי היה שב או מודיע לביתו, וא"כ בנ"ד. דתרווייהו איתא, נאבד זכרו ונעלם ח"י שנה, וגם היה במלחמה, הוי