זקן אהרן חלק ב קנ

וכעת נבוא לבאר עוד חשש שיש בזה וכ"ת עבר ע"ז בשתיקה, והוא במה שהמכתבים ששלחו עדותן אינן מקוימין. ואף שלכאורה בכתבי ישראל פשוט להתיר בלא קיום וכמ"ש הח"מ בסי' י"ז דבמקום עיגון כתב שנמצא בכתב ישראל יש להכשיר בלא קיום, וכ"כ הב"ש שם סקכ"ט דכתב הבא ממרחקים בכתב ישראל מקילינן במקום עיגון אף כשאינו מקוים, ואם כי הדבר הזה נפתח בגדולים וגם גדולי הראשונים מסכימים להתיר בעגונה בלא קיום ה"ה הרמב"ן הרשב"א והמ"מ, אבל מפני שכמה ראשונים חולקים ע"ז וסוברים דאפי' בעגונה בעינן קיום, והם דעת היש מפרשים שהביא הרמב"ן ביבמות סי' י"ג וגם הרשב"א ס"ל בדעת הרמב"ם דבעינן קיום כמ"ש המ"מ בשמו בספי"ג מהלכות גירושין וגם הטור אה"ע סי' י"ז כתב דהואיל דהרי"ף והרא"ש הביאו מחלוקת הירושלמי בזה בשלהי יבמות אי סומכין על מה שנמצא כתוב בשטר שמת פלוני ולא הכריעו ש"מ דדעתם להחמיר. ואחרי שעמודי ההוראה הרי"ף ורמב"ם ורא"ש בחדא שיטה קיימי לחומרא ודאי דהכי נקטינן, ובשגם שעל דעות המקילים יש לי פקפוקים גדולים וכמו שהארכתי בזה בחבורי זק"א מהדו"ק סי' ע"ד ובכ"מ. אכן אחרי שובי נחמתי כי בנ"ד נראה עיקר דעות המתירין לסמוך על הכתב בלא קיום, דנראה פשוט דהא דאמרינן דרק רוב אנשים לא חשידי לזייף אבל מיעוט מיהא איכא דחשידי, היינו דוקא בשטרי ממון דאיכא הנאה למזייף, בזה הוא דאמרינן דמיעוט איכא שחשודים לזייף בשביל הנאתם. אבל בשטר כזה שכתוב בו מת הבעל של אשה זאת, דשום הנאה לא יקבל המזייף מזה כ"א שיקלקל את האשה, בזה אמרינן דאין שום אדם חשוד לקלקל בלא הנאה ואפי' מיעוט ליכא, אלא שכל עיקר חשש זיוף בכה"ג אינו מאנשים דעלמא אלא משום אתת מהחמשה נשים צרותיהן של אשה זו כגון חמותה כו'. באשר להם יש הנאה מקלקלתה של זו וחשידי לקלקלה בשביל הנאתם, וכ"כ החת"ס סי' מ"ט דעיקר החשש אינו אלא משום החמשה נשים ע"ש. ולפ"ז י"ל מלתא חדתא דעיקר פלוגתתם אי סמכינן אכתב שכתוב בו שמת, היינו במקום דאיכא למיחש שמא אחת מחמשה נשים עשתה כן, אבל במקום דליכא בעולם החמשה נשים הללו ולאשה זאת ליכא שום צרה כו"ע סברי דסמכינן על כתב ישראל בלא קיום כיון דליכא משום מה למיחש, דלעכו"ם שחשודים גם לקלקלה לא שייך לחוש כיון שאין יכולים עכשיו לכתוב כתב ישראל, ולישראל נמי ליכא למיחש דלא חשוד לקלקלה, ובנ"ד שהעדות נתקבל מאותן האנשים גופא שאליהם נשלח לשאול, הדבר ברור שהמכתב הוא מהם ואין בו זיוף וכמ"ש בפ"ת אה"ע סי' י"ז סקנ"ב. וכ"כ כמה פוסקים דבכה"ג שהמכתב נתקבל מאותו איש שנשאל ע"ז לא חיישינן לזיוף, ועוי"ל עפמ"ש המל"מ פי"ב מהלכות גירושין דהחשש דה' נשים לא שייך כ"א במקום שגם אם נשאת תצא, בזה אמרינן דחשידי לקלקלה בכדי שתצא מבעלה אבל במקום שבדיעבד לא תצא ורק איסורא לכתחלה יש, בכה"ג מהימנינן אפי' לצרה, דלא עבידי הני נשים לקלקלה בידי שמים אלא בידי אדם. וכיון שבדיעבד אם נשאת לא תצא לא מצית לקלקלה,. ולכן העלה דכל היכי שיצאה מאיסור תורה כגון במשאל"ס אלא דמשום חומרא דרבנן לא תנשא לכתחלה מהימנינן אפי' לצרה, ולפ"ז בנ"ד שזה כמה שנים שנאבד זכרו ולא נתקבל ממנו שום ידיעה, האומדנא שמת וכמ"ש הב"ש בשם הר"א מווארדון דבמקום שיש אומדנא שמת יצאה מאיסור תורה, ובכמה מקומות הארכתי בזה, ובנ"ד ודאי שהאומדנא שמת ויצאה מאיסור תורה ובכה"ג לא שייך חששא דה' נשים. ולזיוף מאחר לא חיישינן שלא חשידי לזייף ובכן א"צ קיום כלל, ועדיפא מזה אמינא דאפי' למי שיתעקש לומר דגם בכה"ג נצרך קיום. אפ"ה בנ"ד אפשר להתירה, דהא בקיום כשיוצא כתב ידו ממקום אחר נמי סגי, ולאו דוקא משטר גמור אלא אפי' מאגרת קיימינן כמ"ש הש"ך חו"מ סי' מ"ו אם רק ידוע בבירור שהעד כתב אגרת זה והרי נהוג. א"כ בנ"ד נקל לשער כי כ"ת מכיר חתימת העדים משכבר הימים, בהיות שבני עירו הם, ואם כ"ת עצמו אינו מכיר, ודאי שימצא בעירו מי שיכירם, וחותנו של רפאפארט ודאי שמכיר כת"י תתנו. א"כ אין לך קיום גדול מזה ויוצא לכל הדעות. ולפי המתבאר לא נשאר עוד שום חשש ועיכוב בהתרת העגונה ויוכל כ"ת להושיב ב"ד ולהתירה להאשה חיה נפסיא צמת מכבלי עגונה בלא פקפוק, וד' יזכנו לכוון הלכה הברורה: כנפש המברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן ק ב"ה יום א' כ"א חשון תרצ"ו פינסק. כבוד גיסי הרב וכו' מהור"ר זלמן סאראצקין שליט"א אב"ד דלוצק. ע"ד העגונה בת עירו מ' יענטא אשתו של ר' שמואל פאטיקא די שדר לן מר הגב"ע שנתקבל על ידו במותב תלתא ביום ב' פ' לך שנת תרצ"ו וזה לשונם: העגונה עצמה העידה כי בעלה שמואל פאטיקה נלקח לצבא ביום הראשון שפרצה המלתמה העולמית ועבד בפולק שאצקי ראטע האחת עשרה, בימים ראשונים היה כותב מכתבים אליה אח"כ נפסק מרוץ המכתבים ושלחה שני מכתבים להביורעם וקיבלה תשובות שאין יודעים ממנו ונאבד זכרו (ברוסית: פראפאל) אח"כ נתקבל מכתב מערל א' שכתב שהוא חבירו של שמואל פאטיקא והיה עמו באקאפע אחת ולא יוסיפו לכתוב עוד אודותיו כי כבר נהרג, ומרוב צערה קרעה את המכתב לגזרים ובאה אשה אחת ודבקה את הקרעים ונתנו את המכתב לאנשים אחדים שיקראו אותו וכולם אמרו כי שם היה כתוב שבעלה נהרג, מאז עד עתה לא שמעה ממנו עוד שום דבר: האשה גיטל בת ר' תנוך דוב בארג מעיר לוצק העידה כדברים האלה: היא מכירה את האשה יענטא אשת שמואל פאטיקא ובעלה שמואל נלקח לצבא תומ"י בתחלת המלחמה והיתה מקבלת ממנו מכתבים שהוא נמצא בהקארפאסין אח"כ נפסק מרוץ המכתבים אז כתבה האשה אל הראטנעס קאמאנדיר ונתקבל תשובה ששמואל פאסיקא נאבד, וכאשר כתבה האשה עוד הפעם אל הפולק נתקבל ע"ז תשובה מא"י אחד שכתב שהוא חבירו של שמואל פאטיקא ושהוא היה עמו באוקופא אתת ושמואל הנ"ל נהרג ושלא תוסיף עוד לכתוב מכתבים כי לא תקבל תשובה יותר, או התחילה האשה יענטא וילדיה לבכות בקול רם והלכה העדה והראה את הנייר שנתקבל לפני האשה מ' רחל טייטעל אחותה של ר' אברהם אליהו שהיתה יושבת בבודקא והיא קראה לפניה את המכתב שהיה כתוב בשפה הרוסית ואמרה כי במכתב נאמר ששמואל פאטיקא נהרג, אז הלכה והחזירה המכתב ליטנטא הנ"ל, זה היה בשנה ראשונה של המלחמה בשנת 1915 לערך אחר חג השבועות ומאז עד עתה לא נשמע