זקן אהרן חלק ב קמט

דעדותן בטילה ע"ש, אלא שבזה י"ל כמ"ש הב"ש שם דהנ"מ בין מח לנהרג אין זה בגוף העדות, ואין זה הכחשה בחקירות אלא בבדיקות דהוי כמו הכחשה בין מנה שחור למנה לבן דמה לי אם מת או נהרג והכחשה בבדיקות לכ"ע לא בטילה עדותן ע"ש. ובפשוטו י"ל דאין בזה הכחשה מעיקרו, דהא לא העיד שראוהו נהרג ומת ממש, רק שהיה נידון ליהרג וי"ל שבאמת לא נתקיים בו הפסק דין ואח"כ חלה ומת על מטתו, אבל אכתי הסתירה וההכחשה שבדברי העד רפאפארט עצמו דהוכחש בזמן המיתה, וזמן הוי ודאי חקירות, אחד משבעה חקירות השנוי במשנה, וא"כ תבטל עדותו, אמנם זה אינו דהכחשה לא שייך כ"א כשמוכחש מאחר, אבל ע"י עצמו אין שייך הכחשה, דכיון שהגיד אין חוזר ומגיד ואין דבריו האחרונים כלום ומה הכחשה שייך בזה כיון שדבריו האחרונים אינו נחשב לכלום, ואין לומר דהא דוקא לאחר שהעיד העד בב"ד אין יכול לחזור, ובנ"ד הא לא העיד עדותו הראשונה לפני ב"ד ויכול אפוא לחזור מדבריו הראשונים כמבואר בחו"מ סי' כ"ט ועיין בסמ"ע שם הביא בשם הרמב"ם והטור דכל זמן שלא נחקרה עדותן מצי לחזור כמפורש בתוספתא כתובות פ"ב וירושלמי שם העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר לרחק ולקרב לאסור ולהתיר כו' עד שלא נחקרה עדותן אמרו בדאין אנו נאמנים כו', ואם כי בתומים הרעיש ע"ז איך העלים עין ולא זכר דהתוס' חולקים ע"ז וס"ל דלא מצי לחזור אפי' במקום דו"ח ובתוך דו"ח. דבפסחים די"א תוד"ה ידע הקשו דבפ' בן סורר יליף הגמ' דאזלינן בד"נ בחר רובא מהא דקיימינן דברי העדים באחד אומר בב' בחדש וא' אומר בג' דזה ידע בעיבורה של חודש כו' ולא אמרינן הני סהדי מכחשי אהדדי, והקשו התוס' דלמא מזה הטעם הואיל וכוונו ימי השבח ותי' לולי דאזלינן בחר רוב וא' אומר בב' וא' אומר בג' בחדש הו"ל מכחשי אהדדי וכי הדר מכווני ליום השבת הו"ל חוזרין ומגידין כו' עכ"ל, וכ"כ בסנהדרין דמ"א ע"ב, ואילו סברי כרמב"ם וטור דתוך דו"ח יכולין לחזור אין מקום לדבריהם דהא הך באיזה יום בשבת ואיזה יום בחדש הוא מן השבע חקירות דשנוי במשנה וכל זמן שלא נשלם החקירות הרי יכולין לחזור ולומר, ובע"כ צ"ל דהתוס' לא ס"ל כן ע"ש, ונ"ל ליישב דהא תינח אם השאלה דאיזה יום בחדש לא היה מהשבע חקירות וא"צ לשאול ע"ז, אז היינו אומרים שפיר כיון דהדר איכוונו לימי השבת הוי זה חזרה ממה דהוכחשו מקודם בימי החדש וגם יכולין לחזור כיון דלא נגמר החקירות עוד, אבל הא גם ימי החדש הוא מן החקירות דצריך לשאול ע"ז, ומזה הא לא חזרו גם עתה לבתר דאיכוננו ימי השבח עדיין הם מחזיקים בדבריהם הקודמים בנוגע לימי החדש וזה אומר בב' וזה בג' ולכן שפיר הוו חוזרין ומגידים לענין ימי השבת כיון דלא חזרו בימי החדש, ונהי דאם היו חוזרין ואומרין ושניהם היו מודים דהיה בב' בחדש היו יכולים לחזור כיון דבתוך דו"ח הם עומדין וכרמב"ם וטור, אבל הא לא חזרו כלל ועדיין הם עומדין בהכחשחן בנוגע לימי החדש ולכן אי לאו דאמרינן דיכולים לטעות בזה לא היו מהימנים כלל בימי השבח ג"כ כיון דחוזרים ומגידים וזה נכון בעזה"י, ועיין בתוס' סנהדרין דל"ב בד"ה היכי שהתוס' גופייהו הביאו הך תוספתא בפשיטות דקודם שנחקרה העדות בב"ד יכולין לחזור ולומר מבודין היינו ע"ש, הרי להדיא שהתוס' נמי סברי כרמב"ם וטור, ומה שכתבו בפסחים יתורץ כמו שכתבתי: ועוי"ל ביותר הסבר בישוב התוס' דפסחים דדוקא כשאומרים מבודים היינו במה שאמרנו בראשונה וחוזרין מדבריהם הראשונים הוא דמצו לחזור כמפורש בתוספתא דכשאומרים מבודים. אבל התם הא אינם חוזרים ממה שאמרו בתחלה בימי החדש וגם עתה מחזיקין בדבריהם זה בב' וזה בג' ולא היו חוזרים כלל דנימא דיכולים לחזור, יכולים אם חוזרים, אבל התם הא אינם חוזרים, אבל זה ודאי עכ"פ דקודם שהעידו בב"ד יכולים לחזור, וא"כ יש לתמוה היאך אנו סומכים על עדים המעידים חוץ לב"ד בכל הדברים השייכים לכשרות ולטומאה וטהרה ועל עדי קדושין וגיטין אף כשאינם מגידים בב"ד וכמ"ש בערכין אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש, והרי אין בדבריהם כלום כיון שיכולים לחזור, אכן היטב דיבר בזה בעה"ש חו"מ סי' כ"ט דודאי כשעדים מעידין לאדם שיעשה מעשה על פיהם וכגון שאחד רוצה לקדש אשה ואינו יודע אם היא פנויה ומעידים לו שפנויה היא ויוכל לקדשה, בזה אין נ"מ בין שאומרים כן בב"ד או שלא בב"ד, וכן בדבר שעד אחד נאמן אין נ"מ בין בב"ד או שלא בב"ד ואין יכולים לחזור בהן כיון שציוו לעשות מעשה על פיהם, וזה שכתבה תורה דיכולין לחזור כל זמן שלא הגידו בב"ד היינו כשאינם מעידים לעשות מעשה אלא ספור דברים בעלמא וכגון אשה זו פנויה היא כיון שאין מעידין לו לעשות מעשה על פיהם אין בדבריהם כלום ויכולים לחזור עד שיגידו בב"ד ע"ש, ובנ"ד בעדותו של רפאפארט שהעיד כמה פעמים לעשות מעשה, ודחי דעדותו עדיפא טובא ויש לסמוך על עדותו הראשונה ואין חוזר ומגיד, וממילא לא שייך הכחשה כיון דדבריו האחרונים אינם כלום, וממ"נ אין כאן הכחשה, דאי נימא שלא יוכל לחזור, דבריו הראשונים קיימין. ואי נימא שיכול לחזור, דבריו האחרונים יהיו קיימים, ובנ"ד אין נ"מ בזמן מתי מת, רק בעינן לידע שמת, וזה ידוע לנו גם מדבריו הראשונים וגם מהאחרונים, והכחשה לא שייך מעדות עצמו וכמ"ש: ולפ"ז לא נוכל לדון בזה דין דהכחשה משום צד. דההכחשה שבין העדים שזה אומר מח וזה נהרג לא הוי זה הכחשה מטעמים שזכרתי, חדא דבין מת לנהרג הוי זה הכחשה רק בבדיקות לדברי הב"ש דלכו"ע לא הוי הכחשה, וכ"ש די"ל דאין הכחשה מעיקרו דהא לא אמר שמת ע"י הריגה, אלא שנידון להריגה, ויוכל היות שלא נתקיים הפסק דין ובאמת מת על מטתו, ועוד דאפי' היה ודאי שנהרג וגם אם היינו אומרים דזה מיקרי הכחשה בחקירות, אפ"ה לא מיבטל העדות מכח זה וכמ"ש הב"ש שם דבעגונה דסגי בעד אחד אפי' הוכחשו ודאי נמי מהני דעכ"פ אחד מהם קושטא אמר והרי יש בזה עד אחד דסגי בעגונה, והסתירה וההכחשה שבדברי רפאפארט גופא לא מיקרי הכחשה דאין עד מוכחש מדברי עצמו כיון דאין חוזר ומגיד ודבריו האחרונים אינם כלום וכמ"ש: ועוי"ל דכיון דלא הוגבה עדותם לפני ב"ד גמור אין עדות כזה יפה להכחיש עדותם וכמ"ש הב"ש שם ס"ק קכ"ד דבעינן קבלת עדות בב"ד של שלשה דוקא. ואע"ג דגבי עגונה הקילו גם בעד מפי הכתב, היינו רק להתיר העגונה ומשום תקנתן של עגונות הקילו חז"ל, אבל להחמיר ולבטל עדות בעינן דוקא עדות שהוגבה בב"ד של ג' וכמ"ש הגר"א בביאוריו לאה"ע סי' י"ז אות קל"א ע"ש דכל מה שתקנו חז"ל גבי עגונה בענין העדות וקבלתן הוא רק בנוגע להצילה מעיגון, אבל במה שמתנגד להצלה כמו הכחשה בחקירות שמבטלת כל העדות, פשוט דבזה לא זז דין התורה ממקומו וכל עדות שלא הוגבה בב"ד של שלשה כד"ת אין כח עדות כזה יפה להכחיש ולבטל עדות התועלת להתירה ודו"ק: