זקן אהרן חלק ב קמח

אזלי, דהרמב"ם לשיטתו שסובר דעיקר טעם דע"א הוא משום דעביד לגלויי דכ"כ בפי"ב מהלכות גירושין הט"ו וז"ל וכן אם בא ע"א והעיד לה שמת בעלה תנשא על פיו שהדבר עשוי להגלות וכו'. וביותר ביאור כתב בסוף הלכות גירושין וז"ל אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים את הערוה החמורה בעדות אשה וכו' ועד מפי עד ומפי הכתב וכו' שלא הקפידה תורה על העדאת שני עדים אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים כו' אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו ולא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אינו אמת כגון זה שהעיד מת פלוני לא הקפידה תורה עליו שדבר רחוק הוא שיעיד העד בשקר ע"ש, הרי להדיא דלא הזכיר הרמב"ם טעם אחר זולת טעם דלא משקר במלתא דעביד לגלויי, וטעמו באמת למה לא זכר גם טעם השני דאשה דייקא שהוזכר בש"ס, היינו משום דאע"ג שבמקומו בבעיא דע"א ביבמה לא איפשטא בעיא זאת אבל ממקומות אחרים שבש"ס הוברר לו דאיפשט להו לחכמי הש"ס דעיקר הוא טעם דלא משקר במלתא דעבידא לגלויי, וכגון ביבמות דל"ט אשתמודעינהו פליגי רב אחא ורבינא חד אומר בעדים וח"א אפי' בקרוב ואשה ומסיק דהלכתא אפי' בקרוב ואשה דגלויי מלתא הוא ועוד בכ"מ, וכ"כ הרי"ף, וכיון שרי"ף ורמב"ם איפשטו להו דעיקר הטעם הוי משום דלא משקר במלתא שאפשר לגלויי ולכן שפיר פסקו דגם ביבמה מהני עד אחד, דלטעם דעד לא ישקר, גם ביבמה מהני כמבואר בש"ס גופיה, ועיין בכ"מ פי"ג מהלכות גירושין שהוסיף לבאר זה בדברים נכונים והביא לדברי הרי"ף דבבעיא דע"א ביבמה גם במקומו פשיט לה רב ששת מהא דאמרה לה מת יבמך כו' דמהימן, וגם ממקום אחר נפשטא, דביבמות דקט"ו גבי ע"א במלחמה נמי הוי צדדי הבעיא מטעם זה גופא, טעמא דע"א משום עבידא לאגלויי או"ד משום דאשה דייקא, ובעיא זאת איפשטא מההוא גברא דטבע בדגלת ואסקוה אגישרא דשביסתנא ואסבה רבא לדביתהו אפומא דשושביני' ש"מ בע"א במלחמה מהימן ומכלל דטעמא דע"א הוי משום דעבידא לגלויי ולכן שפיר פסקו גם בע"א ביבמה דמהימן דחד טעמא להנהו אבעיות דע"א ע"ש היטב, והרא"ש לשיטתו שכתב להדיא דבעיא זו לא איפשטא וחושש שמא הוי הטעם משום דאשה דייקא וביבמה דלא דייקא משו"ה פסק להחמיר: ואל תשיבני ע"ז ממ"ש הרמב"ם גבי ע"א בקטטה דבעיא לה נמי ביבמות דקט"ז מכח ספק זה אי טעם דע"א הוי משום דלא משקר או משום דלא דייקא במלחמה ואפ"ה פסק בזה הרמב"ם דאינו נאמן, ואי ס"ל דבעיא זאת איפשטא דהטעם הוי משום דעביד לגלויי הו"ל לפסוק גם התם דנאמן, דקושיא זאת כבר הקשו באמת הראשונים על הרמב"ם, ואמנם לבד דלא יקשה עליו מדין זה אלא נהפוך הוא דמשם מוכח דהרמב"ם ס"ל דעיקר הטעם הוי משום דעביד לגלויי ומדין זה יהיה עוד ראיה לדבריו, דזה לשון הרמב"ם בפי"ג מהלכות גירושין האשה שאמרה לבעלה גרשתני בפני פו"פ ובאו אותן העדים והכחישוה ואח"כ הלכה היא ובעלה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת שזו הוחזקה שקרנית ורוצה להשמט מתחת בעלה, בא ע"א והעיד שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו כו' ע"ש. הרי שכתב שם באמת טעם אחר בזה דלא מהימן והוא משום דשמא שכרה אותו, והמ"מ ושארי ראשונים הרעישו למה זכר טעם חדש שלא הוזכר בש"ס, והרשב"א והריטב"א הוסיפו עוד להקשות מה טעם הוא זה לחוש שתשכור העד, אם היא הוחזקה לשקרנית, כל ישראל מי הוחזקו, אמנם לדברי הכ"מ מיושב מאוד דרמב"ם סובר ודאי דעיקר הטעם דע"א הוי משום דלא משקר במלתא דעביד לגלויי אלא שסובר דכלל זה לא ירצה אדם לשקר במלתא דעביד לגלויי אינו אלא כשמעיד מעצמו בלא פיתוי ושכירות, בזה אמרי' דודאי לא ישקר בחנם, אבל בפיתוי ושכירות עביד לשקר, וכיון דהך בעיא דקטטה מיירי כשכבר הוחזקה שקרנית והוברר הדבר שהיא שונאה אותו ומחזרת להשמט ממנו בכמה מיני שקרים ותחבולות ובכה"ג חיישינן שמא שכרה את העד לסייע לה, ומדטרח הרמב"ם לומר בזה טעם חדש מכלל דעיקר טעם דע"א הוי משום עביד לגלויי, וממילא שביבמה ודאי דע"א מהימן והוה"ד לשאר פסולים עד מפי עד ומפי אשה דכולהו חד דינא להו, והיינו טעמייהו דרוב פוסקים ראשונים ואחרונים שהכריעו כרי"ף ורמב"ם ביבמה משום דבכמה מקומות בש"ם מצינו שסמכו על טעם זה דלא משקר במקום דעביד לגלויי וכמ"ש, וגדולה מזה נ"ל דהשתא לדידן אפי' הרא"ש יודה דמהימן ע"א ביבמה, דכל עיקר טעמו שמחמיר הוא משום דס"ל דבעיא זו לא איפשטא ולכן יש לחוש שמא טעם דע"א הוי משום אשה דייקא, דלטעם זה לא מהימן ביבמה דשמא מתוך שנאה להיבם ומתיראת שלא תפול לפניו ליבום לא תדייק, וא"כ בזה"ז דיבום ליתא גבן לא שייך חשש זה דמתוך יראה שלא תפול לפניו ליבום לא תדייק כיון דבלא"ה אינו יכול השתא ליבמה, וממילא דבזה"ז מהימן ע"א ביבמה אפי' להרא"ש, דהא אפי' לטעם דדייקה נמי מהימן, דגם הכא תדייק. והיוצא מזה דבנ"ד עדות של כל אחד מהעדים כשהם לעצמם מועיל להתיר ליבמה זאת בלא חליצה, דבעדותו של ר' אליעזר שכתב לכ"ת דיש אומרים אשר בהיותו במוסקבה מת, ודאי דלא גרע זה ממה שאמר ששמע סתם, וכ"ש במה שחזר לכתוב להיבמה עצמה "די וואס ווייסין גוט זאגין אז ער איז גישטארבין שבזה חיזק דבריו דהשמועה שמת נוסדה על האנשים המכירים היטב ולא כשמועה בעלמא, ועדותו של העד רפפארט עדיפא טפי במה שהוסיף לכתוב לכ"ת לעשות מעשה ולהתירה ולא לעגנה בלך ושוב. וכן כתב להעגונה שיכולה להנשא, הרי העיד לעשות מעשה על ידו, ועדות כזה עדיפא טפי מאילו לא הזכיר לעשות מעשה וכמו שאכתוב בסמוך ובכן עדותו של כל אחד מהעדים הללו סגי להתירה וכמ"ש: אכן כל זה הוא רק בכל עד כשהוא לעצמו אבל כשנבוא לצרף שני העדים ביחד נמצא הכחשה בדבריהם, כ"ת זכר רק ההכחשה שמצא בדברי העד רפאפארט עצמו, מה שבמכתב הראשון כתב שהיבם יצחק צמח נפטר כשנה קודם שנפטר האח שהיה בוואראנעז, ובמכתב השני כתב שהאח שבוואראנעז נפטר כחודש קודם למיתת יצחק צמח ומשו"ה לא היה מי שיאמר קדיש אחריו. ואני רואה עוד הכחשה בין העדים מזה לזה, דר' אליעזר העיד כי נתרץ עליו משפט מות ע"י השלטון, וה' רפאפארט העיד כי מת ממחלה מסוכנה, ואם כי המחבר באה"ע סי' י"ז פסק שבכה"ג דעד אומר מת ועד אומר נהרג אע"פ שהם מכחישים זא"ז הואיל שזה וזה מודים שאינו חי ה"ז תנשא ע"ש בסעיף ט', אבל אכתי נפלנו בזה בפלוגתא דרבוותי, דהח"מ שם הביא שדין זה אינו מוסכם, דבש"ג הביא בשם הריא"ז דבכה"ג הוי הכחשה כיון שהכחשה הוי בגוף הדבר הוי כהכחשה בחקירות דעדותן בטילה, ועיין בנו"ב סי' מ"ו שבירושלמי ביבמות מוכח להדיא