זקן אהרן חלק ב קמו

ואהרן פסילי אע"ג דודאי מהימני, אע"כ דלא בעינן דוקא ישראל לעדות אלא כל מי שהוחזק בכשרות כשר להעיד מה"ת, ודוקא בגיטין הוא דפסילי משום דלאו בני כריתות נינהו, וכן מוכח מרש"י גיטין ד"ט דכתב דמשו"ה עכו"ם פסולין להעיד בגטי נשים משום דלאו בני כריתות נינהו ע"ש, ולמה לו לטעם זה ותיפוק לי' דבגיטין בעינן עדות ועכו"ם לאו בני עדות נינהו, א"ו דכל היכי דקושטא מסהדי גם עכו"ם כשר מה"ת, וכ"כ המשאת בנימין וכנה"ג וחת"ס סי' צ' דהיכי דמוכת מלתא דודאי קושטא מסהדי והאמת כדבריו אפי' ודאי ע"י שאלה מהימני וז"ל המ"ב כל היכי דחזינן קושטא דמלתא ובירור הדברים אף בלא עדותו של הנכרים המעידים הגם שאין כל אלו אלא אומדנות גרידא שלא יתכן כלל לסמוך עליהן לבדן אז סומכין על עדות הנכרי ולא חיישינן לשיקרא אע"ג דליכא כלל מסל"ת ע"ש, והטעם הוא משום דבכה"ג דמוכח דקושטא מסהדי מהימני מדין עדות ולא בעינן מסל"ת דכל עד ע"י שאלה מעיד, וכיון שכן בנ"ד דאיכא אומדנות רבות והוכחות שמת, וגם שלשה נכרים העידו זה שלא בפני זה וכוונו לומר פרטי וסבת ההריגה, ששראפנעל קרע את ראשו לגזרים ולכן מהימני שפיר מטעם עדות ולא בעינן כלל שיהיו מסיחים לפ"ת, ובכן מה איכפת לן אם עי"ז שבא לבית האשה נתבטל מעלת הלפי תומו כיון דכשרים מטעם עדות ולא בעינן כלל שיהיו מסיחים לפ"ח, ואם כי גם בלא ראיה נכון לומר כן לשיטת המרדכי הנ"ל, בכ"ז אביא ראיה מפורשת מן הש"ס ע"ז דבגיטין די"ט הכי איתא רב פפא כי הוי אתי לקמי' שטרא פרסאה מיקרי להו לשני כותים זה שלא בפני זה ומגבי ביה ממשעבדי, וקשה טובא הא התם ע"י שאלה הוי שקרא אותם לקרוא השטר וא"כ לא הוי זה לפי תומו. ואף שי"ל דלא דמי זה לאומר מת פלוני שיודע העכו"ם שאיסור והיתר תלוי בזה ויודע הקפידה ולכן כשבא ע"י שאלה חיישי' שמא רוצה לקלקל האשה, אבל התם בגיטין כשמבקשים אותו לקרא השטר אינו יודע הקפידה על איזה מקום מונח ואין לחוש כ"כ שרוצה לקלקל כיון שאינו יודע מה לתקן ומה לקלקל, מ"מ אכתי י"ל כיון דיודע שעכ"פ יש איזה קפידה בזה דאל"ה לא היו שואלים ממנו לקרותו וגם אפשר לקלקל ללוה או למלוה בשביל הנאתו, וכ"כ בס' תפארת שמואל על הרא"ש שם דחיישינן להכי, וא"כ אכתי מה מועיל שיקראו במסל"ת כיון שע"י שאילה הוא לא הוי תו לפי תומו, ועו"ק דאם בשביל מסל"ת הכשירם ר"פ א"כ למה הקפיד לקרוא לשנים זה שלא בפני זה, הא במסל"ת אין חילוק בין אחד לשנים, ולמ"ש חדא קושיא מתורצת בחבירתה, דבאמת בשביל מסל"ת לא היה אפשר להכשיר כיון שהיה ע"י שאלה ולכן קרא לשנים זה שלא בפני זה ואם יכוונו שניהם כאחד הוי זה אומדנא ובחינה היותר גדולה דקושטא אמרו ומהימני שוב מדין עדות, וא"כ מפורש בש"ס דבמקום שבא ע"י שאלה, ואחד לא מהימני, מהימני שנים זה שלא בפני זה, וממילא בנ"ד נמי כיון שג' נכרים כוונו עדותן זה שלא בפני זה מהני אפי' כשנתבטל הלפי תומו, וזה ראיה נכונה ונחמדה בעז"ה, ובספרי זקן אהרן מהדו"ק סי' פ"ח הארכתי הרבה בדברי המרדכי וביסוד זה שבניתי על דבריו ואכ"מ יותר, ועיין עוד בנו"ב מהדו"ק סי' ל"א ומהדו"ת סי' מ"ז שכתב דהיכי דאיכא רגלים לדבר מהני נכרי אפי' שלא במסל"ת ויובן היטב לפי הסבר והטעם שכתבתי: ועוד נראה להקל עפמ"ש המבי"ט ח"ב סי' מ"ט והא דבעינן מסל"ת היינו דוקא אם האשה היא עדיין בחזקת אשת איש דאורייתא אבל אם גם בלא עדות הנכרי יש לנו עדות אחרת שעל ידו לא תנשא לכתחלה ואם נשאת לא תצא שאז לא רביע עלה כ"א איסור דרבנן מהני עדות הנכרי אפי' כשאינו מסל"ת ע"ש, ולפ"ז בנ"ד שבודאי יצאה מחזקת א"א ע"י האומדנות הגדולות המוכיחות על מיתתו, ושזה ח"י שנה שנאבד זכרו וכמ"ש בתה"ד הובא בב"ש סי' י"ז ס"ק ל"ג ובח"מ בשם התה"ד דבמקום שיש אומדנא שמת נתבטל החזקת חי ומה"ת מותרת לגמרי ורק מדרבנן אסורה, ומשו"ה אם ניסת לא תצא ומן הדין היה ראוי להתיר בכה"ג גם בלא עדות וכמ"ש שם הח"מ וב"ש דודאי שיש לסמוך על נכרי אפי' בלא מסל"ת: ועוד בה שלישיה דבנ"ד לא חיישינן אפי' אם לא היה לפי תומו, דעיקר מה דבעינן לפי תומו הוא משום דחיישינן שמא משום דיודע שאיסור והיתר תלוי בזה יקלקל במזיד שמא להתיר או להעיד מכוון, אבל בנ"ד לא שייך זה דהא באמת בעיקר עדותן לא נזכר כלל שיאמרו שראוהו מת, הם אמרו רק שנקרע לגזרים ולא פי' שראוהו מת, הראשון אמנם אמר שהזיזו ממקומו ולא עשה שום בעוועגונג, אבל זה אין ראיה, כ"כ על מיתתו דשמא מגודל הכאב נפל באין אונים אבל עוד בו נשמתו, והשני גם זה לא הזכיר, וכיון שכן ודאי דלא נתכוונו כ"א לספר האמת דאי לקלקל ולהתיר היו מגזימים יותר לומר שראוהו הרוג ממש, דבזה ידע גם עכו"ם שאיסור והיתר תלוי בזה ואם יאמרו שנהרג יתירו לאשתו, אבל מה יועילו בעדותן אם יאמרו שנפצע ראשו, דנהי דאנן בדידן גם בזה סמכינן להתיר דכיון שנעשה עכ"פ טריפה סמכינן על הכלל דטריפה אינה חיה יותר מיב"ח, אבל העכו"ם ודאי שאין יודעין שבזה תלוי ההיתר ואם היו רוצים לקלקל היו מגזימים יותר שראוהו הרוג ומת ובע"כ שנתכוינו לספר האמת וכיו"ב איתא בס' דע"ת לגבי עגלים הרכים דאע"ג דמסל"ת לא מהני אם אומר בן ח' ימים הוא משום דאמרינן להשביח מקחו אמר כן, אפ"ה כשאומר בן ו' ימים הוא מהימן דאי להשביח מקתו הוי אמר יותר שהוא בן ח', וכ"כ בקו"ע אות שס"ה כיו"ב דהיכי שהנכרי יכול להגזים יותר מהימן, וה"נ בנ"ד אם לקלקל נתכוונו היו מגזימים יותר שראוהו מת ומדלא אמרו כן הוי מסל"ת, הרי ביארתי ג' טעמים ויסודות צודקים דבנ"ד אינו מזיק מה שנתבטל הלפי תומו, דאו שלא בעינן כאן לפי תומו כלל ומדין עדות מהימני כטעם הראשון, או משום דנתבטל החזקת תי כטעם השני, או שזה באמת חשוב לפי תומו כטעם השלישי, ומזה יראה כ"ת שאין מקום לפקפוקו הראשון של כת"ר: ובנוגע לספק השני במה שלא אמרו וקברתיו וא"כ איכא למיחש לבדדמי, הן כל יקר ראתה עינו דהכא לא שייך זה מטעמים אשר הזכיר משום דשלשה הם המעידים, ובתרי ליכא חשש דבדדמי אפי' פסולים, ועוד טעמים שזכר, ואין לי מה להוסיף ע"ז כ"א דחשש דבדדמי לא שייך אלא כשאמר מת שבזה צריך שיהוי והתבוננות אם כבר יצא נשמתו או שמא עוד רוח חיים בו, וכיון דצריך שיהוי והתבוננות ומשו"ה במקום שמתיירא לעמוד חיישי' שמא לא התבונן יפה, ורק כיון שראוהו מונח כבול עץ אומר בדדמי שמת, אבל אילו התבונן היטב היה מרגיש כי עוד בו נשמתו, משא"כ בנ"ד שאמרו שראוהו ראשו נתקרע לגזרים שזהו דבר הנראה ולא צריך התבוננת, ובדבר הנראה לעינים לא שייך בדדמי כי בראיה בעלמא יוכל לראות, ולא שייך בדדמי, דלא בעינן בזה כלל שיכיר בו שמת ואף אם תי היה