זקן אהרן חלק ב קמד

תלוי בחכמי המדינה ויר"ש שיבינו וישכילו על מנין המאורע וכ"ש בשם ר' אברהם ב"ר משה דסמכינן על אומדן דעתא ע"ש, ולפ"ז בנ"ד שזה י"ת שנה שנאבד זהו אין אומדנא גדולה מזו שבודאי מת, ואם יצורף אומדנא זאת לרוב שאינו חוזר כ"א מחמת מיתה דמועיל להתיר לשיטת הר"א מווארדון, דהכא עדיפא מעובדא דידי' דלא נתעגנה כ"א ד' שנים ואפ"ה התיר ע"י האומדנא בצירוף הרוב כ"ש בנ"ד שיושבת בעיגונה ח"י שנה דאפשר להתירה ע"י האומדנא בצירוף הרוב אפי' בלא הגדת העדים: אלא דאכתי לכאורה אין לסמוך ע"ז דהא לבד שבמרדכי שם הביא רבים החולקים על הר"א מווארדון ולא סמכו על אומדנא זאת וכ"ה דעת הרמב"ם פי"ג מהלכות גירושין שכתב דאפי' אבד זכרו ונשתכח שמו לא תנשא, וב"י בתשובתו סי' א' ובאה"ע סי' י"ז הרעיש מאוד שחלילה לסמוך בזה על הר"א מווארדון וכ"כ ביש"ש יבמות פט"ז סי' י"ב, ולענ"ד נראה להוכיח גם מן הש"ס דלא כוותי', דכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו, וניחזי אנן באיזה מקרה היה צורך לגט זה דאי במקום שיש עדים שמת במלחמה הרי אין צורך בגט דהמיתה עצמה מתרת, ואי במקום שאין בנים ויש אחים ולפוטרה מחליצה, מאי כל היוצא דקאמר וכמו שנתקשו התוס' וכל הראשונים על רש"י שפי' דהגט היה נצרך שאם ימות, ובע"כ דלא היה צורך לגט כ"א שמא ימות במלחמה ולא יהיו עדים שמת ותתעגן, וכאשר כן פי' באמת כמה ראשונים בשמ"ק ה"ה הרמב"ן הרשב"א והר"ן. ורש"י גופי' בשבת דנ"ה פי' נמי שמא ימות במלחמה בלא עדים ע"ש, ואי נימא כהר"א מווארדון אכתי מה היה צורך בגט אפי' בליכא עדים והא בלא הגט נמי לא תתעגן לעולם כיון דרוב שאינם חוזרים ממלחמה אינם חוזרים אלא מחמת מיתה, וכשיצורף לזה עוד משך זמן שלא ישוב לביתו ויהיה נשכח זכרו הרי יש נמי אומדנא שמת ומותרת בלא"ה, ואין לומר דלצורך שיהא אומדנא בעינן שיעבור זמן מרובה ולא שב, ולהכי אף שלחשש דלא תשב עגונה עולמית אין לחוש דאם יעבור זמן מרובה ולא ישוב ממלחמה יתירו אשתו גם בלא גט ע"י הרוב בצירוף האומדנא, אלא דאכתי תשו ע"ז גופא שלא תתעגן זמן מרובה כדי שהות הנצרך לאומדנא ומשו"ה תקנו שכל היוצא יכתוב גט, דזה אינו, דהא לצורך האומדנא סגי רק בי"ב חדש כמ"ש החת"ס אה"ע סי' ס"ה בשם העזרת נשים ואסמכי' אקרא נשכחתי כמת מלב והמת נשכח לאחר יב"ח, ולפ"ז אם יעברון יב"ח ולא ישוב ממלחמה תהא מותרת בלא גט, וא"כ מה צורך היה לתקן שכולם יכתבו גט, דזה ודאי שאין סברא דבכדי שלא תתעגן גם יב"ח תקנו כן, ומדאפ"ה תקנו דכל היוצא כותב גט מכלל דלא סמכינן על אומדנא זו אפי' בצירוף רוב, והרי ראיה מן הש"ס דלא כהר"א מווארדון, ואמנם אילו הי' הר"א מווארדון יחיד בדין זה החרשתי ולא נדחקתי כ"כ ליישב דבריו, אבל בהיות שכלשונו ממש שכתב דהא דאמרי' במשאל"ס אשתו אסורה לא אסורה "לעולם" כו' כנ"ל, כלשון זה ממש כתב רב אחאי בשאילתות שאילתא כי תבא סי' קנ"ט וז"ל דאילו גברא דאזיל למדה"י אסור לה לדביתהו למיהוי לגברא לעולם עד דאתי אפי' חד סהדא ואמר דמית או דקטלוהו וכן גברא דטבע בחשאל"ס אשתו אסורה עד דאתי סהדא ואמר אסקוהו ממיא כד שכיב עכ"ל, הרי דבטבע במשאל"ס דקדק ולא כתב דאסורה לעולם כמ"ש באזיל למדה"י, ומזה דייק בס' אגודת אזוב דבע"כ שהשאלתות סובר כהו"א מווארדון דבמשאל"ס כיון דרובן נטבעים כי יעבור זמן מרובה ולא שב מותרת בלא עדים דהאומדנא מצטרפת להדי רוב ומהני להתירה, וגם המבי"ט ח"א סי' קל"ה ותה"ד סי' קל"ט כתבו לצרף ולסמוך על אומדנא דר"א מווארדון, ולכן בכדי ליישב כל הנהו רבוותי שלא יקשה עליהם מש"ס דכתובות דא"כ למה הוצרכו כל היוצאות למלחמת ב"ד לכתוב גט וכנ"ל, אפשר לומר דהם לא יפרשו כהראשונים דהגט הוצרך לשמא ימות בלא עדים ותתעגן דעל זה לא היה צורך כלל לגט דבלא"ה נמי שרינן לה כעבור יב"ח אחר המלחמה ולא חזרו לביתם, אלא הצורך לגט היה במקום שיבואו עדים ויאמרו שנשבה למקום רחוק דבכה"ג תתעגן לעולם ומשו"ה הוצרכו לתקן גט שאם לא יחזור לביתו בסוף המלחמה יהיה מאיזה סבה שתהיה תתגרש ע"י גט, ואע"ג דהתוס' ורמב"ן ורשב"א מפרשי דהצורך לגט היה משום שמא ימות במלחמה בלא עדים נמי וכפרש"י בשבת משום שמא ימות בלא עדים או יהי' נשבה, הרי שסוברים שגם במת בלא עדים אין מתירין בלא גט שזה דלא כר"א מווארדון, אין קשיא אם הר"א מווארדון וסייעתו וגם השאלתות שסובר כוותי' לא יפרשו כמותם, ולדידהו איה"נ דמחשש שמא ימות בלא עדים לא היה צורך לגט ורק הוצרך משום חשש דשמא יבאו עדים שנשבה, ושארי מפרשים שמפרשי דהצורך לגט הוא משום שמא ימות בלא עדים איה"נ דיחלקו על הר"א מווארדון, ואפשר דה"ט דב"י שהפליג לחלוק על הר"א מווארדון דהיינו משום דמוכח דכל הראשונים בכתובות שמפרשים משום שמא ימות בע"כ דחולקים על הר"א מזוארדון, ובמקום אחר הארכתי ליישב נמי מה שהקשה בשיבת ציון סי' פ' על הר"א מווארדון, ומקור לאומדנא כיו"ב מצינו כעין זה בירושלמי פט"ו דיבמות ה"א וז"ל חד בר נש ביומוי דרבי א"ל היכן הוא פלוני א"ל מת א"ל וכולהון מתים א"ל ואילו הוויין בחיים כו' ע"ש. הרי שאמדו אומדנא כזאת אפי' כשהספק הוא על כמה אנשים שאין סברא כ"כ לומר שכולם מתו וכמו שתמה רבי גופא ואמר בתמיה וכי כולם מתים ואפ"ה ע"י אומדנא זאת אמר לדבר ברי שמתו, וכ"ש כשהספק הוא רק על אדם אחד דהוי זה אומדנא טובה שמת, והרי בררנו דהר"א מווארדון לא יחיד הוא בדין זה וכמה פוסקים וביחוד רב אחאי בעל השאלתות סובר כוותי', ויש לזה סעד בירושלמי, ואע"פ שרבים החולקים עליו אבל פוק חזי כמה גדולים דסברי כוותי', ועיין בתשובת מהרש"ם ח"א סי' ו' דר"י בן הרא"ש סמך למעשה על הר"א מווארדון, וכן ראיתי שכמה גדולי הרבנים נתעוררו לדון כזה ולהתיר על סמך אומדנא זאת לחוד והביאו אמבוהי דספרי וגדולי הפוסקים דסמכו ע"ז ה"ה: המבי"ט ת"א סי' קפ"ח בשם ר"א ממיץ שהתיר לאשתו של ר' שלמה שנטבע בספינה ולא בא משום אדם עדות עליו אך מחמת סברות ואומדנות לחוד הסירה. וגם תשובות להגאונים שהשיב ר' משולם ב"ר קלונימוס על ראובן שהיה רגיל ללכת בסחורה מהלך יום ומתעכב שם ופעם הלך ולא שב ונשמע שנהרג ולא בא אפי' גוי מסל"ת שיכולה אשתו להנשא אע"פ שהגוים שנשמע מפיהם לא ראהו ולא היה עם הורגיו כיון שלא נשמע עליו שהוא קיים סומכין על דברי הגוים ומשיאין את אשתו מפני תק"ע ולא מצינו שהחמירו בהתרת אשה רק במשאל"ס מפני עובדא דר"ע ור"מ. וגדולה מזה כתב הרא"ש באותה תשובה הכתובה באבי העזרי שהביא תשובת רגמ"ה להקל בשעת המלחמה שאף אם רפיא ביד ר' אליעזר הלוי הרי כתב ר' יואל אביו בתשובה דיש לילך בזה אחר המיקל ע"ש,