זקן אהרן חלק ב קמג

ההוראה הגהות סמ"ק, הב"ח והט"ז שהסכימו להדיא דבלא ביאת איסור אין נפגם הולד, ומי לא יבטל דעתו נגד הנהו רבוותי, וכ"ש איש כמוני המכיר מך ערכי דודאי שבטלה דעתי נגד דעתם: מסקנת הדברים דאיני רואה בזה שום יסוד נכון לאיסור, דאיסור מצד הוצאת זרע לבטלה אין בזה כיון דאין משחיתים על עצים ואבנים אלא יביאם לתוך רחם האשה ע"י מצות הרופא שבאופן זה נקל יותר להתעבר, ואין זה לבטלה, ועיין בתשובת הרמ"א סי' ק' גבי מחיקת השם לצורך בירור ספק שרי כמו אם נפל טפת דיו על השם, דאיסור דאורייתא הוא מקרא דואבדתם את שמם, דאין האיסור רק כשעושה דרך מחיקה ודרך אבידה להשם אבל כשעושין זה לצורך בירור ספק כמו אם נפל טפת דיו על השם דמותר למחקו כדי לתקנו ע"ש וה"נ דכוותה כיון שאינו עושה זה להשחתה ולאיבוד, רק לתקן העיבור דשרי, ובאם נצטרף לזה גם דעת הרמ"א דבאקראי שרי אפי' לבטלה, וגם שו"ת שאילת יעב"ץ דלצורך מצוה שרי יש לסמוך על כל זה ולהתיר באקראי בעלמא, ספק הב' מצד שהבן נעשה פגום כבר נתבאר דעמודי ההוראה פסקו דבלא ביאת איסור לא נפגם הולד, ובהצטרף לזה דברוב הפעמים לא יגיע השפופרת עד כותלי הרחם ממש ולא נעשית נדה כלל, וספק הג' אם יוצא ידי פ"ו באופן זה, כבר הורה הב"ש ועוד כמה גדולים דבנו הוא לכל דבר ואפי' לפ"ו, ובהיות שכ"ת כותב שהגאון מהרש"ם הסכים להתיר ורק תנאי התנה שיסכימו עמו עוד שני רבנים, דרינא בהדי' והנני נמנה עמו בהיתר זה, וד' יסכים על ידנו להפקד בזרע של קיימא לכל איש ישראל כדי שלא יצטרכו לעצות כאלה ובתוכם גם להעושים כהוראתנו: כנפש המברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן צח ב"ה יום ה' כ"א אלול תרצ"ב מינסק. כוח"ט לכבוד הרב וכו' מהו' פנחס צימעטבוים וחתנו ר' שלמה זלמן כ"ץ מו"צ דק"ק גראסווארדיין רומיני'. ע"ד העגונה מעירכם אשת אדאלף ברוין אשר לפי עדותן של א"י בעלה נהרג במלחמה זה י"ח שנה וזה נוסח הגב"ע: הערל דריללע מספר אני הכרתי את אדאלף ברוין מקישטאט פאלי ובשעת המלחמה בשנת 1914 הלכנו לצבא, אני צום דרוטין אונד ברוין צום 11 טין האנווער רעגימענט ואח"כ נפגשנו יחד בעיר לעמבערג וביום 27טין סעפטעמבר קבלנו פקודה לילך לשדה המלחמה כנגד הרוסים ואנכי עם ברוין וגם הערל דאן פלארא הלכנו יחד לחזית המלחמה, איין שראפנעל פון איינעם קאנאנע גישאססע הגיע לברוין בראשו ונתח את ראשו לגזרים, אח"ז האבע אים בעד זיכטיגט בשעת המלחמה היה ברוין אצלי אח"כ הקיפו אותנו השונא ואח"ז נא ידעתי מה נעשה בו, והוסיף עוד הערל גם הזזתי אותו בידי ולא עשה שום בעוועד גונג, בזמן לא כביר אח"ז קבלתי אורלויב ושבתי לביתי וספרתי הכל לאשת ברוין אבל היא לא נתנה אמון לדברי: הערל דאן פלארא מספר גם הוא שהיה מכיר את אדאלף ברוין ונפגשנו יחד בעיר לעמבערג לערך אין 26-27 סעפטעמבער ארבעה ימים היו ביחד ואח"כ קבלו פקודה לילך לחזית המלחמה והלכו יחד למלחמה הוא וברוין אונד דריללע כי המה מכפר אחד, ברוין אינע קאנאנענ-שופס בעקומען דער האט אים צו זאמען גיבראכין דעם קאפף זיין שאדעל און גאנץ נידער געריססעץ ווארדען, כששה פסיעות ראיתי הכל כי ראשו צו שמעטערט איזט, כשנפל ארצה ראיתי, אח"ז הלכתי בשבי ומשם כתבתי לאמי ולאבי חורג כי ברוין מת ובשובי משבי בשנת 1918 הודעתי זאת לאשת ברוין כי בעלה מת ובכתה הרבה ע"ז: העגונה בעצמה אשת ברוין מספרת כי בעלה הלך במלחמה בשנת 1914 ועד 15טין סעפ. טעמבר כתב לה אחד עשר מכתבים ובמכתב האחרון כתב לה כי הולך לעיר לעמברג נגד הרוסים וגם שמעה כי מן 11טין רעגימענט אשר שם היה בעלה לא נשארו כ"א איזה אנשים בחיים, היא שמעה מן ערל הראשון כי בעלה קבל יריה אשר נתח ראשו לגזרים. ושוב סיפרה שהיא ובעל עגלה שלה עם עוד ערל נזדמנו לפונדק אחד אצל ר' דוד שווארץ מטעלעגד, הערל היה משרת אצל עמנואל שטערן אשר גם בעלה היה פקיד שם, הערל שאל את הבעל עגלה שלה מהיכן הוא והשיב מקישטאטפאלי, ע"ז אמר הערל אני היה לי חבר טוב משם יהודי אחד ושמו אדאלף ברוין ער האט בעקומען איין שאסס אין דער שלאכע איך האבע אים גיזעהען ער איז געשטארבין, ראשו נותח לגזרים ומת והאשה באה לנסות אותו ובמתכוון הכחישה את דבריו באמרה שקבלה מכתבים ממנו מרוסלאנד אבל הערל עמד בדיבורו שזה שקר והאמת שהוא מת, האשה אומרת שהערל לא הכיר אותה אבל היא היתה מכרת אותו: והנה כ"ת כותב שחושש להתירה מכבלי העיגון עפ"י עדותן של שני הא"י הללו, מפני שכ"ת חושש לדעת המהריב"ל בקו"ע אות מ"ה וס' דבכה"ג שבאו הם בעצמם להאשה וספרו לה אין זה קרוי מסל"ת דשמא נתכוונו לקלקלה ולהעיד, ע"ז אשיבו כי מלתא דמיבעי ומספקא לי' למר פשיטא לדידי דאין כאן בית מיחוש להתירה מטעמים שכבר מבוארים אצלי באריכות במהדו"ק שלמותר הוא לחזור על כל הדברים רק אפס קצהו אכתוב פה להראות יסודי ההיתר, ואידך קחנו משם, ומתחלה אומר שלא רק שמסל"ת לא בעינן בנ"ד, אלא דיש לדון שאין צורך כל עיקר להגדת העדים, דהא איכא רוב שמת דרוב שאינם חוזרים מן המלחמה אינם חוזרים מחמת מיתה, דכ"כ התוס' בכתובות ד"ט ד"ה כל היוצא, דעל מה שאמרו בש"ס שם דכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו, ופרש"י שאם ימות במלחמה ולאחר שהקשו התוס' כמה קושיות על רש"י כתבו ליישב פי' הקונטרס דלאו דוקא שאם ימות אלא אם לא יחזור מן המלחמה ואגב ריהטא נקט אם ימות כי מהסתם מי שאינו חוזר מהמלחמה לפי שמת ע"כ, ובשמ"ק שם כתב להדיא דהוי רוב וז"ל וי"ל פרש"י דהא דאמר שאם ימות כו' והאי דנקט שימות דרוב שאינם חוזרים ממלחמה אינו חוזר לפי שמת עכ"ל, ולפ"ז בנ"ד יש רוב שמת, ואע"ג דרוב לא מהני להתיר אשת איש דהא אסרינן בנפל למים שאל"ס אע"ג דודאי רובן למיתה, אבל הלא נודע שיטת הר"א מווארדון מובא במרדכי סוף יבמות סי' צ"א דהא דאמרינן במים שאל"ס אשתו אסורה, לא אסורה לעולם אלא כל זמן שיש חשש שמא ע"י איזה סבה ניצול וחי אבל אם יש אומדנא דמוכח שמת כגון שעברו ימים רבים ולא שב לביתו מותרת לכתחלה להנשא האומדנא