זקן אהרן חלק ב קמב

זה לבטלה, לכן מדינא היה אפשר לסמוך על כל הני רבוותי ולהתיר בנ"ד, ורק מפני חומר האיסור אשר הרבה מחמירים להוציא ז"ל אפי' במקום סכנה והצלת נפשות וכגון מי שנפח כריסועפ"י חסרון תשמיש וחלה ונפל למשכב טרח מאוד בשו"ת פנ"י להתיר, נהיגי גבן ליעץ לכל השואלים אותי בענין כזה, שישאלו לרופא אולי אפשר להשיג הזרע באופן כזה, שישמש עם אשתו להיות דש מבפנים ואח"כ כאשר יגיע הרגע האחרונה להוצאת הזרע יהיה זורה מבחוץ לכלי שתעמוד מן המוכן ומן הכלי הזאת ימלא הרופא את השפופרת, וזהו דרך המובחר מפני שזה דרך תשמיש והגוף נהנה מן הגוף. וגם מעט מן הזרע נשאר ברחם, ובאם זה אי אפשר מפני שעד שישפוך לכלי יוכל היות שבין כה וכה יושפך על הקרקע ולא יספיק לשפכה לתוך כלי, יעשה כן ע"י כוס המיוחד שמשים. על האבר והרופאים קורין אותו קאנדאנם, ומן הקאנדאנם הזה ימלא הרופא את השפופרת, וגם זה טוב מפני שסוף סוף דרך תשמיש הוא והגוף נהנה מן הגוף, ובאם גם זה אי"א ובהכרח שיוציא הזרע לשפופרת, באין ברירה כל המיקל בנ"ד לסמוך על הפוסקים המתירין אפי' להוציא לבטלה באקראי בעלמא לא הפסיד, בהיות שבנ"ד לא נקרא זה השחתה כיון דסוף סוף יוכנס הזרע לתוך הרחם לצורך עיבור ועפ"י מצות הרופאים עושה כזה לצורך מצוה ובאקראי בעלמא וכמ"ש: ובנוגע לספק הג' שמא ע"י הרגשת השפופרת נפתח הרחם ונעשית נדה וא"כ תתעבר בימי נדתה ויהיה הולד פגום בן הנדה, הנה אם כי הנו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' ק"כ מחמיר בזה לחוש לפתיחת הקבר ע"י הרגשת האינסטרומענט וכתב הטעם שאין חילוק בין אם גרם הפתיחה בא מבפנים או מבחוץ בכל ענין אמרי' דאין פתיחת הקבר בלא דם ע"ש, ובזה אמנם דבריו צודקים מאד. דכן מוכח להדיא ממ"ש הפוסקים לענין מה דאמרינן בש"ס נדה דכ"א דרואה דם בשפופרת או בחתיכה דמטהרינן משום דבבשרה אמר רחמנא ולא בשפופרת ולא בחתיכה דהיינו דוקא בחתיכה דקה ובשפופרת דק דאי לאו הכי טמאה משום דאי"א לפתיחת הקבר בלא דם וכמבואר בב"י ושו"ע יו"ד סי' קפ"ז, הרי לפנינו דאפי' בשפופרת שגרם הפתיחה בא מבחוץ נמי שייך כלל זה דאין פה"ק בלא דם, אכן כבר העלה בתשובת אבן יקרה מהדורא תליתאה חיו"ד סי' ל"ז דהיינו דוקא אם לא בדקה עצמה אח"כ אם הוציאה דם ורק בסתמא מחזקינן שבודאי יצא דם אבל אם בדקה עצמה ולא מצאה דם טהורה היא ולא מחזקינן לה בנדה, ואע"ג דכשנפתח הקבר מבפנים אחרי' דגם בדיקה לא מהני ואפי' לא מצאה דם נמי טמאה היא ושום דאמרי' ודאי היה דם ואנן הוא דלא חזינן לי' כמ"ש רש"י בנדה דכ"א ד"ה בלא דם, אבל אם גרם הפתיחה בא מבחוץ ע"י הכנסת השפופרת לא מחזקינן אותה לטמאה אלא כשלא בדקה כלל אבל אם בדקה מצאה דם טהורה היא. וראיה לזה מהא דאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה דחזקה הביאה סימנין, וכתבו התוס' בב"ב דקנ"ו ד"ה ולגירושין דהיינו דוקא היכי דלא בדקנוה אבל היכי דבדקנוה ולא אשכחינן לא חיישינן לשמא נשדו, וה"נ גבי חזקה דאי"א לפתיחת הקבר בלא דם נמי הדין כן דהיינו דוקא בדלא בדקה אחר פתיחת הקבר ואז דוקא טמאה היא אבל בדקה ולא אשכחה לא חיישי' לשמא נאבד הדם, ועיין שם שביאר בדרך מושכל כל החילוק שבין סבת הפתיחה כשבא מבפנים לבא ע"י סבת שפופרת מבחוץ: ונראה עוד להוסיף על דבריו דאפי' לא בדקה עצמה כלל אחר פתיחת הקבר, לא חיישינן מסתמא שנפתח הקבר ע"י הכנסת השפופרת אם לא הרגישה שום כאב ועקיצה ברחם מפני שהרחם הוא עמוק הרבה יותר ממקום שהשמש דש, ונאמנה עלינו עדותו של הגאון ר' יהושע ז"ל מקוטנא שכתב בספרו ישועות מלכו מאה"ע סי' י"א מה ששמע מפי רופא מומחה שרוב פעמים אינו מגיע הרופא בשפופרת לחדר שהוא למעלה מרוחב אצבע ממקום שהשמש דש, וזהו האות והמופת דאם לא הרגישה אז שום כאב ועקיצה יש לסמוך שודאי לא נכנס בשפופרת זה למעלה בחדר אלא סמוך לו. ומ"ש אי"א לפתיחת הקבר בלא דם היינו כשודאי הגיע עד לחדר, אבל אם לא הגיע לחדר ממש אין מקום לחוש לדם, ובהיות שרוב פעמים אין מגיע לחדר מפני עומקו וגם יש אות וסימן ע"ז מה שלא הרגישה שום כאב ועקיצה משו"ה יש לסמוך שודאי טהורה היא וכ"פ בס' י"מ הנ"ל: ובר מן דין אפי' אם בדקה עצמה ומצאה דם דודאי נדה היא, מה בכך, הא בנדה הביאה והקריבה דרך אישות אסרה תורה וכמשה"כ ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרבו לגלות ערוה, ובאם נבעלה באיסור דרך אישות נעשה הולד פגום מפני שהורתו היתה בטומאה ובאיסור, אבל דרך שפופרת שאין איסור, ממילא גם הולד לא נעשה פגום, וכן מפורש ביו"ד סי' קצ"ה בט"ז שם שהביא מ"ש בהגהות סמ"ק ישן בשם מהר"ר פרץ וז"ל אשה נדה יכולה לשכוב אסדיני בעלה ונזהרת מסדינים ששכב עליהם איש אחר פן תתעבר משכבת זרע של אחר ואמאי אינו חוששת פן תתעבר בנדותה משכבת זרע של בעלה ויהא הולד בן הנדה, והשיב כיון דאין כאן ביאת איסור הולד כשר לגמרי אפי' תתעבר מש"ז של אחר כי הלא בן סירא כשר היה, אלא דמשכבת זרע של אחר קפדינן אהבחנה גזירה ושמא ישא אחותו מאביו עכ"ל. הרי להדיא דבלא ביאה דרך אישות אין שום חשש על הוולד אפי' בנדתה ודאי, וכ"ש בנ"ד דלא ידעינן אם נגע בשפופרת במקור, ורוב פעמים אינו נוגע מפני שהחדר עמוק הרבה, וגם יש סימן דלא נגע מדלא הרגישה שום כאב ועקיצה דאין לחוש לפגימת הולד: וכעת מפני דברי הר"ר פרץ הללו הדרנא בי ממה שבתחלת דברנו הבאתי לפרש הירושלמי דאמר דבנו ממזר חשוב כבנו לכל ובר דאיירי בביאת אונס שנתעברה באמבטי, דהא לדברי הר"ר פרץ כל שלא היה ביאת איסור אין נעשה הולד אפי' פגום. כ"ש דממזר גמור לא הוי, ומדקרי לי' הירושלמי ממזר מכלל דנתעבר ע"י ביאה דרך אישות: לא אכחד כי אם לא יצאו דברים הללו מפי של אותו צדיק בעל הגהות הסמ"ק, ושתקו והודו לו הב"ח והט"ז שהעתיקו דבריו, כשאני לעצמי הייתי מפקפק הרבה לומר דפגמו של ולד בא מצד ביאת האיסור, דיותר קרוב לומר שלא מחמת ביאת האיסור נפגם רק מצד שהטומאה הרובצת. על האשה בשעת נדותה נמשכת על הולד ומטבע הוא נפגם וכמבואר בזוה"ק פ' מצורע ואיתא במס' כלה ובמד"ר פ' מצורע שכן הנדה הוא עז פנים והוא חלש ומצורע, ומשמע התם שבטבע הוא כן כשמתעברת בנדתה ולא בשביל החטא של ביאת האיסור, ולפ"ז אפי' לא בא עליה דרך אישות רק נתעברה בנדתה ע"י אמבטי או סדין נמי נעשה הולד פגום, וכ"ש דחלילה לעשות בידים כן להכניס לה שפופרת בימי נדתה ולהרבות פגומים ושיהיו זרע מרעים ומצורעים, אבל מה אדע ולא ידעו הנהו עמודי