זקן אהרן חלק ב קמ

שלהשערתה אין נצרך עוד התינוק להנקה, נמי אין איסור לדברי השב יעקב כיון שכבר פסק חלבה ואין שום תועלת יוצא מזה לולד וא"כ למה נעגנה חנם, ועל ארבעה היתרים הללו לו אשיבנו דבנ"ד שכולהו איתנהו בי', א) מה שגמלתו מתחלה לא מסבת נשואין וזהו היתר דרש"י כפי שכתבתי, ב) שכבר עבר ט"ו חדש זהו היתירא דפנד, ג) שיוצא מזה תועלת ליתומים של בעל וגם לתינוק זה גופא, היתירא דשבו"י, ד) שכבר צמקו דדיה ואין שום תועלת באיסור נשואין כהיתירא דשב יעקב. ומי שיש לו דעת חזקה וכחו יפה יוכל להתיר להעלובה הזאת לאחר ט"ו חדש: והנני ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן צז ב"ה מוצאי מנוחה ב' שבט תרצ"ה פינסק. כבוד הרב וכו' מוהר"ר מנחם ארי' לאנדבערג כאורח נוטה ללון באטוואצק. ע"ד שאלתו בזוג שלא זכו לבנים ומייעצים הרופאים ליקח מזרע הבעל לשפופרת והרופא יכניס השפופרת עם הזרע לתוך רחם האשה ושעי"ז בנקל יותר שיבוא לידי עיבור, אם מותר לעשות כן, והביא שהגאון מבערזאן בתשובת מהרש"ם ח"ג נשאל ע"ז והורה להקל אם אך יסכימו עמו עוד שני רבנים, ובהיות שהספר הזה אין נמצא אצלי לא אדע טעמו ונמוקו, אכתוב רק מה שהורני ד' לאחר העיון: הנה כ"ת לא ביאר מה מקום הספק אצלו, וכשאני לעצמי הנני מוצא בזה שלשה ספיקות. א) אם מותר להוציא הש"ז לשפופרת על סמך דברי רופאים שיאמרו שעי"ז תתעבר. ב) אם יש חשש שע"י הכנסת השפופרת לתוך הרחם תראה טפת דם כיון דאי"א לפתיחת הקבר בלא דם, וא"כ גם אם תתעבר יהיה זה בימי נדותה והולד בן הנדה. ג) אם ע"י עיבור כזה דרך שפופרת נחשב הולד כבנו לקיים בזה פ"ו דשמא לא מיקרי בן גמור להתייחס אחריו רק כשבא על האשה כדרך בני אדם שנזרע הזרע מכחו. אבל כשכבר יצא הזרע שאין בא החמימות רק ע"י מלאכת הרופא ואומנתו בשפופרת, זה לא מיקרו בנו לכל דבר. ובמה דסיימתי אפתח, בנוגע לספק זה האחרון כבר הביא החלקת מחוקק באה"ע סי' א' סק"י להסתפק בנתעבר ע"י אמבטי אם הוא בנו לכל דבר ואם יצא ידי פ"ו, ובב"ש שם החליט שהוא בנו לכל דבר ע"ש, ובחבורי לאה"ע שם הבאתי ראיה להב"ש מהירושלמי פ"ב דיבמות ה"ב דקאמר ר' אבון דבנו ממזר בנו הוא לכל דבר ואפי' לפ"ו ולשניה הרי להדיא דבבן ממזר קיים פ"ו, וכבר נתקשו הרדב"ז ומוהרי"ט אלגאזי הלכות בכורות פ"ח, והא כל ממזר מביאת איסור הוא בא וא"כ איך יכול לקיים מצוה עי"ז והא מצוה הבאה בעבירה הוא, ועיין במוהריט"א שם דכתב שבאמת היינו טשמייהו דרי"ף ורמב"ם ורא"ש שהשמיטו לדין זה דירושלמי משום דמהב"ע הוא ולא קיים המצוה עי"ז, והירושלמי מיירי בביאת אונס כגון אמבטי וכיון דמלתא דלא שכיחא הוא משו"ה השמיטוהו הפוסקים עיי"ש, וכיון שהירושלמי מיירי בע"כ בביאת אמבטי ואפ"ה קאמר דבנו הוא, א"כ מוכח להדיא דגם בן שנולד שלא בדרך אישות כשאר בני אדם ורק ע"י אמבטי אפ"ה בנו הוא גם לפ"ו וכהכ"ש. וזה פשוט דע"י שפופרת לא גרע מע"י אמבטי דמ"ש, ונפשט אפוא ספק זה דיוצא פ"ו ע"י בן כזה: הן אמנם דהאחרונים השיגו על המוהריט"א שהכריח דהירושלמי מיירי בע"כ בביאת אמבטי דאונס הוא דאל"ה אי"א לקיים המצוה ע"י ממזר משום דהוי מהב"ע, והשיגו ע"ז ממ"ש השעה"מ פ"ח מהלכות לולב ה"ד דמצוה הבאה בעבירה לא הוי אלא אם בשעת המצוה עושה ג"כ העבירה כמו באתרוג הגזול דבשעת הנטילה עובר על והשיב הגזילה, זהו מהב"ע. אבל אם בשעת המצוה ליכא עבירה כלל לא הוי מהב"ע כלל ע"ש, וא"כ ה"נ הרי עיקר קיום המצוה הם הבנים, ובעת שנולדו הבנים ליכא תו עבירה כלל דכבר נעשית העבירה בשעת הבעילה ולא הוי זה מהב"ע עיין במפרשים ומנ"ח מצוה א'. ואכן לענ"ד אין בהשגה זאת כדי לדחות דברי המוהריט"א, דהנה הם הבינו דהמצוה הם הבנים והביאה אינה אלא הכשר מצוה, אבל לענ"ד אי"א לומר כן, דגוף המצוה הוא רק לידת הבנים ולא הביאה, דאיך אפשר שתחייב התורה לאדם דבר כזה שאין ביכולתו לקיים דמצוה זאת אינו מקיים עד שיוליד זכר ונקיבה בני קיימא, ואטו ברשותו הוא להוליד ודוקא זכר ונקיבה בני קיימא דאטו החיים והמות ביד האדם תלוי, אלא ודאי שהתורה לא חייבה לאדם כ"א שהוא מצדו יעשה השתדלות להוליד בנים והיינו שישא אשה ויבעלנה, והשתדלות הזאת גוף המצוה הוא, ואם עלתה בידו להוליד ממנה בן ובת נפטר שוב מלהשתדל עוד בזה לבעול ולקיים כיון שכבר קיים, ואם לא עלתה בידו להבנות מאשה זאת או שמתו הבנים מחויב עוד להשתדל עד שיזכה להוליד, דמצוה זו של השתדלות להוליד בנים אינו נפטר ממנה עד שיוליד ממש, ומה דקי"ל דאם מתו הבנים לא קיים המצוה, אין הכוונה דבכל הבעילות שבעל עד עתה לא קיים בהם שום מצוה אלא הכוונה דלא פקע חיוב המצוה ממנו עד שיהיו לו בנים, אבל ודאי שהביאה הוא גוף המצוה, ויש להביא ראיה לזה מדברי התוס' בגיטין דמ"א ובכ"ד שהקשו דליתו עשה דפ"ו וידחה לאו דלא יהיה קדש, ואי נימא דהביאה אינה כ"א הכשר מצוה היאך שייך לומר בזה עשה דוחה ל"ת דאטו בביאה זאת ובאשה זאת קיים העשה שהרי אם מתה אשתו או שהה עמה עשר שנים ולא ילדה או שילדה נקבות או גם שילדה זכרים ומתו לא קיים המצוה וצריך לישא אחרת, א"כ כל ביאות של אשה זו יעבור בלאו, ועשה לא יקיים כלל, ודוקא עשה דיבום וכדומה דתיכף בביאתו מקיים העשה אמרי' דדחי, ולא כאן, דלא תליא קיום העשה כלל בביאה רק שתוליד לו זכר ונקיבה ואם תמות או יגרשנה או שלא יזכה להבנות ממנה עבר בלאו והעשה לא קיים כלל, וכאשר תמהו גדולי האחרונים בזה. ויותר תמוה מ"ש התוס' בתירוצם דמשו"ה לא דחי משום דלא הוי בעידנא, דהל"ת עובר בשעת העראה והעשה הוא בגמר הביאה, וכבר צווחו המפרשים על סברת התוס' דמהו החילוק בין העראה לגמר ביאה כיון שגם בגמר ביאה נמי לא קיים העשה עד שיוליד, וגמר ביאה נמי אינה אלא הכשר מצוה דאי"א להוליד בלא זה, וא"כ גם ההעראה נמי הכשר מצוה שאי"א בלא זה, ועיין בטורי אבן ריש חגיגה שהשיג בזה על התוס', אע"כ דהתוס' סברי נמי כמו שכתבתי דהביאה גופא הוא עצם המצוה דזהו המצוה שישא אשה ויבעלנה ביאה הראויה להוליד, אלא שחיוב זה אינו כמו בכל מצות שאינם נמשכות אלא לשעה וכגון נטילת לולב וכדומה שאם נטל הלולב נפקע שוב החיוב ממנו, ואילו במצות פ"ו חיוב המצוה לא פקע עד שיוליד בן ובת, אבל פשיטא שהביאה היא גוף