זקן אהרן חלק ב קלט

שרוצה להנשא אלא לסבות אחרות, ולא מיבעי כשחלבה מזיק ודאי דאין לקונסה כיון דלטובת התינוק גמלתו, וכשגמלתו מפני שסכנה לפניה, אסורה מן הדין להעמיד עצמה במקום סכנה ואם תבוא לב"ד לישאל ודאי שיאמרו לה שאסורה להניק ומחויבת לגמלו. ואיך נבוא אנן לקונסה אם גמלתו, אלא אם גמלתו בלא שום סבה של סכנה אלא מפני שלהבנתה התינוק בריא הוא וא"צ עוד להנקה נמי אין מקום לקונסה, דנשים ודאי מהימנות ע"ז וכל זמן שלא תדע בבירור שאפשר לגומלו לא תעמיד הולד בסכנה לגמלו קודם זמנו, וכמו דקי"ל דבמת התינוק מותרת להנשא משום דלא חשידי נשיא דחנקו בנייהו כמבואר בסוגיא שם, הוה"ד דנימא נמי דלא עבדי להעמיד בניהן בסכנת חולי דמה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא, ומה"ט נמי לא שייך למיגזר אטו ולדות אחרות שיבאו לגמול בניהן קודם זמנן דודאי שום אשה לא תעשה כזה לגמול קודם זמן בשביל שרוצה להנשא, ודוקא אם הילד יונק עוד ורוצה לגמלו בשביל שרוצה להנשא, בזה הוא דאסרינן לה כיון דשום סבה ליכא לגומלו ורק שרצונה להנשא, הרי לפנינו שיצאת מכלל שארי נשים דחייסי על בניהם, בזה אסרינן לה באמת משום טובת הולד אבל אם כבר גמלתו מסבה אחרת לא גזרו כלל על אשה זאת מלהנשא. וחילוק זה למדתי מלשון רש"י בכתובות שם ד"ה גמלתו אסור כתב שגמלתו מחמת שהיא רוצית להנשא, הרי להדיא דדוקא כשגמלתו מחמת שרוצית להנשא אבל התינוק מצד עצמו נצרך הוא להנקה וגם יכול לינק מחלבה, בזה הוא דאסור. ולפ"ז בנ"ד שהתינוק נגמל כבר ששה חדשים והוא בריא לפנינו וא"צ עוד להנקה וגם אם היה צורך לא תוכל עוד להניקו דכבר צמקה דדיה ונעכר חלבה, וא"כ לאיזה תועלת נעגנה חנם. וגם טעם הירושלמי משום בשדי יתומים אל תבא, נמי ליכא, דזה אין שייך כ"א היכי שבא להזיק שדי היתומים, אבל מי שבא להיטיב ודאי דיבוא ויבוא, ובנ"ד שום היזק לא יגיע לתינוק אם תנשא אחרי שכבר אין נצרך להנקה, וטובה יצמח לפניו בנשואיה להעדפה יתירא שתוכל עי"ז לפרנסו בריוח יותר, והרי היתר אחד לפנינו: היתר ב' הוא היתרו של הפנ"י בקונטרס אחרון לכתובות אות ק"נ שכתב להתיר להנשא אחר ט"ו חדש להולדת הבן כעובדא דמר עוקבא ור' חנינא ועולא ורב יוסף דכדאי הן לסמוך בשעת הדחק, ועיין שם שכתב דכיון שהולד הוא כבר אצל המינקת ופסק חלב האם וא"כ עיקר איסורא בכה"ג אינו אלא משום קנסא וסגיא בקנסא כהאי לאחר ט"ו חדש, ונ"ל להוסיף על דבריו דלא משום דסגי בקנסא כהאי, אלא שבכה"ג דכבר נפסק חלבה סגי מדינא בט"ו חדש ואין כאן קנס כלל, דבש"ס שם פליגי ר"מ ור' יהודה כמה הוא שיעור הנקה, ר"מ ס"ל כ"ד חדש ור' יהודה סובר י"ח חדש, וכבר הרגישו האחרונים מה שייך פלוגתא בדבר שתלוי בטבע התינוק, וכתבו דזה ודאי דלכו"ע רובא דרובא דתינוקות סגי להו בי"ח חדש ורק מיעוטא דמיעוטא צריכי הנקה כ"ד חדש ומשו"ה ר"מ דחייש למיעוטא סובר כ"ד חדש, ולפ"ז י"ל דגם אנן לדידן אע"ג דלא חיישינן למיעוטי אפ"ה כל זמן שהתינוק יונק עדיין ואיכא למיחש לסכנתא דידי' גופא אסורה להנשא כל כ"ד חדש, דבסכנתא חיישי' גם אנן למיעוט דשמא הוא מהמיעוט שצריכין להניק כ"ד חדש, אבל בנ"ד שהילד כבר נגמל זה ששה חדשים והוא בריא לפנינו א"כ נתברר לנו שהוא מן הרוב דסגי להו בהנקה פחות כיון דחזינן אותו בריא לפנינו וא"כ מצד הדין אין שום מקום לאוסרה כיין דטעם האיסור הוא משום שמא תגמול ותביא התינוק לידי סכנה אבל הכא הרי חזינן שאין שום סכנה, ועוד שגם אין תועלת לפניו אם נאסור אותה כיון דכבר נפסק חלבה ואין לה במה להניקו, ואין לומר דאכתי ניחוש לולדות אחרות שמא יבואו אמותיהם לעשות כן גם כשהתינוקות צריכים עוד לינק, דלמ"ש דנשים לא עבידי לעשות כן להביא בניהם לידי סכנה ומלתא דלא שכיחי כהאי לא גזרו רבנן. וכמו במת התינוק דמותרת מה"ט ולא חיישי' לגזור אטו וולדות אחרות, ולפ"ז דברי הפנ"י מ"ש להתיר לאחר ט"ו חודש דינא הוא כיון דשיעור הנקה הוא י"ח חדש לדידן דלא חיישי' למיעוטי וממילא דסגי לדידן בט"ו חדש וכדברי רשב"ג שם דלדברי האומר בי"ח חדש מותרת להנשא בט"ו חדש לפי שאין החלב נעכר אלא לאתר ג' חדשים וכו': היתר השלישי הוא היתרו של השבו"י בסי' צ"ה שהתיר להנשא תוך כ"ד חדש משום תועלת היתומים של הבעל כשאין לו מי שישמשם ע"ש, ואם כי עיקר ראיה של השבו"י יש לדחות דכתב שם וז"ל מ"מ כיון דאיכא כאן תועלת כל היתומים וכבר מבואר פשוט בחו"מ סי' ר"צ סעיף י"ט שאין אפוטרופוס רשאי הוציא עבדים לחירות וכתב הרמ"ה ע"ז דכל זה לא מיירי רק בלא רשות ב"ד אבל ברשות ב"ד היו רשאין לעשות כל מה שיראו בעיניהם שהוא תועלת היתומים, הרי להדיא דמשום תועלת יתומים עקרינן עשה דלעולם בהם תעבדו, ומינה דמשום תועלת יתומים עקרינן תקנת חכמים לגבי מינקת ע"ש שזהו ראיה העקריית שלו. ולענ"ד יש לדחותה לגמרי עפמ"ש בתשובות הקודמות להוכיח דהעיקר בש"ס דילן ובירושלמי דטעם איסור דשחרור עבד הוא משום לא תחנם שאסור לעשות חנינה וטובה לעבד, ולפ"ז כל שחרור שאינו לטובת העבד אלא לצורך אחר אין בו איסור וכמ"ש הרשב"א בגיטין דל"ח ועיין היטב מ"ש לעיל בתשובות סי' צ"א, צ"ב בארוכה, ולפ"ז אין מקום לראיה של השבו"י מהא דשרי לשחרר עבד לתועלת יתומים, דבכה"ג שאינו לטובת העבד אלא לצורך אחר, יהי' הצורך איזה שהוא אין שום איסור לשחרר דדוקא כשמכוון לההנות לעבד הוא דאסור משום לא תחנם. וכל שהוא לתועלת וצורך אחרים לית בו שום איסור, אבל להתיר איסור כמו תקנת מינקת לא שרינן לתועלת יתומים אחרים, ומחמת חומר הקושיא על השבו"י צ"ל דכוונתו כיון שהיה בזה תועלת גדול גם לאותו ולד עצמו לפי שהאלמנה נשארה עניה והמשודך איש עשיר הוא שבידו לפרנס גם לבן זה בהעדפה יתירא ומשו"ה התיר ע"ש שכ"כ להדיא טעם דעשיר הוא ואיכא טובה גם לולד זה, ולפ"ז בנ"ד כ"ש דכבר נגמל התינוק ועדיפא הוא מהך דשבו"י דמיירי בתינוק שיונק עוד, ואפ"ה שרי, כ"ש בנ"ד שכבר נגמל וסכנה אין ודאי לפניו ותועלת יהיה לו בנשואין הללו דיש להתיר: היתר הד', עפ"י דברי השב יעקב שכתב וז"ל כיון דאין לה חלב כדי סיפוק הצורך לולד ולכך היא צריכה למינקת יש להקל דמה לי צמקה כולה או צמקה מקצתה בין כך או כך אין תועלת לולד ואם תחזור המינקת לא תוכל היא להניקו לבדה ונסתכן הולד ע"ש, ולפ"ז בנ"ד ניחזי אנן מאיזה סבה גמלתו זה ששה חדשים, דאם מצד שהרופאים הכירו שההנקה תביא סכנה לולד מפני שחלבה ארסיי, או להאשה מצד חלישת בריאותה, פשיטא דלא שבקינן לה להניקו אם היא רוצה דאין דבר שעומד מפני סכנה ואפי' אם התינוק נצרך ומוכרח להנקה ויכול לבוא לידי סכנה אם לא יינק אפ"ה אסורה להניקו אם רופאים אומרים שסכנה הוא לפניה דאין דוחין נפש מפני נפש. ובאם פסקה להניק מחשש סכנה ודאי דשריא להנשא. אלא אפי' אם גמלתו מפני