זקן אהרן חלק ב קלז

דהקושיא דיבמות הוא רק על רב שסובר משעת נתינה, ומקשה עליו גם מברייתא דגבי חליצה דמונין משעת מיתה, וכיון שכן מיושב נמי קושיא של הרא"ש על רי"ף ורמב"ם דפסקו כשמואל והא הלכה כרב באיסורי, דבדין זה כיון דרב אתותב משני ברייתות, בגיטין מברייתא דתניא כוותי' דשמואל וביבמות מברייתא דמונין גבי חליצה משעת מיתה, ואילו כוותי' דרב לא הובא תנא דמסייע כוותי' מכלל דהש"ס גופא הכריע כוותי' דשמואל, ובלא"ה נמי אפי' לגרסא דידן בגיטין דגרס נמי תניא כוותי' דרב אפ"ה לא קשה קושית הרא"ש על הרי"ף ורמב"ם דפסקו כשמואל אע"ג דהלכה כרב באיסורי עפמ"ש בס' יד מלאכי סי' קמ"ט בשם ס' חזון נחום דהא דקי"ל הלכה כרב באיסורי אינו אלא כשפליגי רב ושמואל ולא מצינו שנחלקו תנאים בזה אבל כי פליגי תנאי באותו ענין עצמו ליתא להאי כללא, א"כ בלא"ה לא קשה קושית הרא"ש דהא בענין זה מצינו תנאי דברייתות דפליגי בזה דחדא ברייתא תניא כוותיה דרב וחדא תניא כשמואל וליתא להאי כללא: ודע דהאחרונים הקשו למ"ד משעת כתיבה, א"כ בסוגיא דגיטין דשקיל וטרי בטעמו של דבר מפני מה תקנו זמן בגיטין, ואמאי לא אמר דמשום זה תקנו זמן כדי לידע מאיזה יום למנות, אכן בחבורי לגיטין כתבתי ליישב דתקנה קבועה כ"כ כתקנת הזמן ודאי דלא באה רק למנוע מקלקול שיכול לבוא ע"י חסרון הזמן. וכגון טעמי דבת אחותו ופירי אבל לגבי חשש הבחנה מה קלקול יוכל לבוא אם לא יהיה זמן ואז נמנה מיום הנתינה דבודאי לא יבוא שום קלקול אם נמנה מנתינה, רק שתפסיד מלהנשא איזה זמן מצער בערך הזמן שמכתיבה עד נתינה, ומשום עכוב כל דהו לא הוו מתקני תקנה קבועה כ"כ ולפסול כל הגיטין שאין בהם זמן. ועיין בס' גרש ירחים בחדושיו לגיטין שתי' נמי דהא דמונין משעת כתיבה היינו משום שאחר שנחתם הגט אסור להתייחד עמה ואם נתייחד הוי זה גט ישן שאין מגרשין בו. א"כ מה"ט גופי' שאסור להתייחד עמה מונין משעת כתיבה, משא"כ אילו לא הוה זמן בגט לא היה איסור להתייחד, וא"כ פשיטא שאין למנות משעת כתיבה ושיתקנו זמן כדי שיהא אסור ביחוד כדי למנות משעת כתיבה לאו מלתא הוא, ובתשובת פנים מאירות ח"א סי' מ"ג כתב ליישב דקושית הש"ס הוא מגיטין שנותנין באותו יום, והוא דחוק דמ"מ לעולם צריכין לכתוב הזמן דאם לא יכתוב אפשר שישתהה אצלו ודוחק, והמובחר כמ"ש, ועכ"פ בררנו שיטת כל הראשונים שפסקו דמשעת כתיבה שזה עיקר בש"ס דילן ובירושלמי להדיא, והרא"ש הוא כמעט יחיד שסובר משעת נתינה, ולפי מה דקיי"ל דבשעת הדחק יכולין לסמוך בדרבנן אפי' ע"ד יחיד נגד רבים כמבואר בנדה ד"ו וביו"ד סי' רמ"ב, ועיקר דין דהבחנה אינו אלא גזירה דרבנן כמבואר ביבמות שם גזירה שמא ישא אחותו כו'. וכן משמע לשון הרמב"ם פי"א מהלכות גירושין דבהלכה כ"ד כתב לדין דהבחנה ואח"כ בהלכה כ"ה כתב בזה"ל וכן גזרו במעוברת חבירו כו', ומלשון וכן משמע שמשוה דין דהבחנה לדין דמעוברת, ומעוברת פשוט דהוא דרבנן ה"נ הבחנה, וכ"כ הרא"ש ביבמות ר"פ החולץ דתקנת חכמים הוא ועיין בב"ש ריש סי' י"ג שכתב דלרבא דאמר הטעם גזירה שמא ישא אחותו כו', ודאי דאינו אלא מדרבנן ואפי' לשמואל דיליף מקרא דולזרעך אחריך נמי ליכא איסור דאורייתא וקרא אסמכתא, ובשבו"י ח"א סי' צ"ז כתב נמי דאינו אלא דרבנן וסמכו על המקרא ואינו נמנה בכל המצות, וכן מבואר בש"ס ופוסקים בכ"מ, ועיין בברכי יוסף חאה"ע סי' י"ג שהאריך בזה, וכיון שאינו אלא דרבנן היה אפשר לסמוך אפי' ע"ד יחיד. וכ"ש בנ"ד דרוב הפוסקים כולם סוברים דמונין משעת כתיבה וכן מוכח להדיא בשני התלמודין ודאי דהכי נקטינן בשעת הדחק, וגם הרמ"א גופי' שהחמיר למנות משעת נתינה נראה ודאי דבשעת הדחק לא החמיר דאיך אפשר להחמיר בדרבנן כדעת הרא"ש שאינו אלא יחידאה בשעה שכמעט כל גדולי הפוסקים חולקים עליו והלא ש"ס ערוך הוא דבשעת הדחק אפשר לסמוך אפי' על יחיד נגד רבים, כ"ש ע"ד רבים נגד יחיד, ואטו הרמ"א יפלוג על הש"ס, א"ו דרמ"א לא החמיר אלא שלא במקום דחק אבל במקום דחק ודאי דמודה שצריך לפסוק ככל הנהו פוסקים למנות משעת כתיבה, ובנ"ד דמיום הכתיבה עברו כבר יותר מג' חדשים ודאי דשריא להתנסבא: ובר מן דין הא שעת הדחק גדול כבנ"ד שאין הבעל יכול ורוצה להמתין ודאי דכדיעבד דיינינן לכו"ע דכן מוכת להדיא ממשנה דפאה פ"ה מ"ב שבלת של לקט שנתערב בגדיש מעשר שבלת אחת ונותן לו, ואף דאין תורמין לכתחלה מדבר שלא נגמר מלאכתו אדבר שלא נגמר מלאכתו כמבואר במשנה ספ"א דתרומות אפ"ה כיון דבדיעבד מהני כמבואר במשנה שם אם תרמו תרומתן תרומה ולכן בשעת הדחק דהעני רעב ואין יכול להמתין עד שידוש ב"ב וימרח כל גורנו כדיעבד דמי כמ"ש התפא"י שם, הכי להדיא דבמקום שאין יכול להמתין דיינינן כדיעבד, וה"נ בנ"ד שאין הבעל יכול להמתין דיינינן כדיעבד וכאילו כבר כנסה בנשואין והיכי דכבר עבר וכנסה הלא דעת הרמב"ם דא"צ לגרשה וגם אין מנדין אותו, ודוקא בקידש ולא כנס הוא דמנדין אבל בכנס רק מפרישין אותם בלבד וכמ"ש הב"ח אה"ע סי' י"ג בדעת הרמב"ם, והכא בנ"ד דדיינינן כדיעבד וכאילו כבר עבר וכנסה ממילא א"צ אלא הפרשה לדעת רמב"ם. ולמ"ש כ"ת שהחתן אין יכול להמתין יותר א"כ כשיעשו החופה ביום האחרון שקודם נסיעתו ומיד יסע לדרכו הרי מופרשין ועומדין מעצמן ולית כאן עוד שום חשש. אלא שאפי' לדעת הב"ש באה"ע שם שס"ל בדעת הרמב"ם דבכנס כ"ש דמנדין אותו, י"ל דהיינו דוקא כשכנס וגם בעל אותה דכבר נתבלבל הזרע ומשו"ה מנדין על שעבר אגזירה דרבנן, אבל בנ"ד דמפרישין אותם מיד לאחר כניסה לחופה וכשיסע לדרכו הרי נתקיימה גזרת הבחנה דלא יבוא לידי בלבול זרע אין צורך תו לנדות וכמ"ש המ"מ שם דמשו"ה אם ברח אין מנדין אותו דהבריחה גופא מצילו מן הנדוי כיון דלא יוכל תו לבוא לידי בלבול הזרע, ואין לומר דנהי דבלבול זרע אין בזה אכתי יהא חייב נדוי מפני שחז"ל אסרו לכונסה בכל אופן והוא עבר וכנסה ועבר אגזירה דרבנן, דבנ"ד הרי ב"ד מתירים לכונסה וכנסה עפ"י הוראת ב"ד ולא עבר אגזירה ונמצא דאין שום סבה על מה לנדות, דעצם גזרת ההבחנה אין כאן כיון דיסע מיד ולא יבא לידי בלבול זרע, ועל הכניסה נמי לא עבר דהא עושה זה ע"ד ב"ד, ובלא"ה נמי הא בש"ס דיבמות דל"ז פליגי רב אחא ורפרם חד אמר דערוקי מסתייה וקי"ל הכי באה"ע שם וי"א דסגי הבריחה אף בכנס ובכה"ג דהוי דרבנן פסק בתשובת ד"מ ח"ד סי' קכ"ה דיש להקל בברח אפי' בכנס, ובנ"ד שנסע מיד לא גרע מברח וכמ"ש הטור וב"י שם שאפי' אם לא ברח מדעתו רק שצוו עליו לברוח נמי סגי, הן אמנם דראיתי באחרונים שכתבו דלפרש"י שכתב בטעם דהיתר הבריחה משום דכיון דברח הרי גילה דעתו דלא בעי לכנוס עד זמנו.