זקן אהרן חלק ב קלו

לשני ומת דאסורה שוב להנשא. דהא בהאי קרא דגירושין הכי כתיבה ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות או כי ימות האיש האחרון, הרי שגם במת בעל שני לאחר שנתגרשה מראשון קרי לי' נמי אחרון מכלל אסורה שוב להנשא משום דמיתה וגירושין מצטרפי לאוסרה, כן היה צריך לומר לדברי בעה"ט. ובאמת הא זה אינו דש"ס ערוך בכתובות דמ"ג דתני התם השיאה וגרשה השיאה ונתארמלה ולא נקיט נתארמלה תרי זמני משום דלא רצה למיתני דרך פורענות שתהא אסורה שוב להנשא, הרי להדיא דגירושין ומיתה אינם מצטרפים, וזהו דלא כבעה"ט, דלדבריו גם בגירושין ומיתה תהא אסורה, דהא גם בכה"ג כתיב בקרא לשון אחרון. אע"כ דלא דייקינן הכי, וזהו ראיה חריפה נגד בעה"ט, וגם בזוה"ק פ' משפטים כ"כ להדיא דמביא מקרא דושנאה האיש האחרון דכל היכי דכתיב אחרון לאו אחרון ממש הוא אלא מקדמאה ואילך איקרי אחרון אע"ג שיש אחר לאחריו דהא הכא רשאה להנשא לאחר ואפ"ה קרי לו אחרון, הרי להדיא דלא כבעה"ט ועמ"ש בתשובה הקודמת, ואחרי שיישבנו הקושיות נשאר לפנינו שיטת הרמב"ם נקיה מכל קושיא. ובשגם שכל הגדולים העידו שרבים נהגו להקל בזה כמ"ש בתה"ד, ועיין נמי בתוס' יבמות שם ד"ה שבינו לבינה שכתבו בשם פי' ר"ש משמע דמסקנא דסוגיא כרשב"ג דבתלת זמני הוי חזקה גם בנשואין, וכן ברש"י שם שכתב דאירסה הג' ומת, הרי שסובר נמי דלשלישי מותרת, ומכל הלין נראה ברור שבנ"ד שבעל השני עוד זקן יותר משבעים שנה דלית מאן דחש לאסור, וכ"ש אם יש לה בנים מבעל הקודם דלטעם האיסור משום דרות בעל המת מקשקש במעיה, ובדאית לה בנים אין מקשקש עוד, ובאמת שבנ"ד לא צריכנא לכל ההיתרים הללו. דטעם דזקן לחוד סגי, והחשש שלך לפי שלא מת מחולשה דזקנה, נ"ל פשוט דגם במת ע"י מחלה ומכה מיקרי מחמת זקנה דאלמלי הזקנה לא היה בא לידי חולי זה וגם כשבא היה מתגבר הטבע על המחלה ונתחזק ורפא לו, רק חולשת הזקנה גרם שהטבע היה חלושה מלהלחם עם המחלה, והיא שעמדה שגבר המחלה עד שהגיע לשערי מות. דאלת"ה א"כ זקן שמת ע"י מחלת הטיפוס או דלקת הריאה וכיו"ב, נימא נמי דלאו מחמת זקנה מת, ולא אשתמיט שום אחד מהפוסקים לומר דבמת ע"י מחלה לא הוי בגדר זקן. א"ו דגם במת ע"י מחלה, סבת חולשת הזקנה גרם לזה, ופשוט שיש לו דין זקן דמפיק מידי חשש דקטלנית, ולא הוצרכתי להאריך כ"א להתלמד במקום אחר שאפשר להקל להנשא לשלישי כשיש איזה סניפים לצרף: אביך אוהבך דורש שלומך ואשרך מברכך בברכת אהרן וואלקין. סימן צה ב"ה יום ב' ט' תמוז תרצ"ו פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר אריה גרינמאן שליט"א רב בהאראדען. ע"ד שאלתו באשה אחת מעירו ששלח לה בעלה גט מאה"ק, הגט נכתב ביום כ"ה אדר שנה זאת, וזמן הנתינה לידה היה ביום י' סיון העבר, ועתה הקרה ד' לפניה בחור שבא מאה"ק ורוצה לישא אותה לאשה אלא שאין ביכולתו בשום אופן להמתין עד שיכלו ג' חדשי ההבחנה, באשר בי"ז בתמוז הבע"ל נשלם זמן היתר הישיבה שלו במדינה זו ומוכרח הוא לעזוב מדינתנו ליום הנ"ל, ובאם לא יסדרו לה קדושין וחופה יתבטל שידוך זה בהכרת, ותוצאות לא טובות חלילה יוכל לצמוח מביטול השידוך באשר היא ילדה ויש לחוש שלא תצא לתרבות רעה חלילה ע"י רוב עניה, וגם יש חשש סכנה לאמה החולנית אשר בביטול השידוך סכנה נשקפת לחייה, ורצונם אפוא לעשות החופה ביום האחרון להיותו פה, ותיכף אחר החופה יברח ויסע למקומו, וגם רוצים לישבע שלעת עתה לא יתיחדו כלל, ובכן שואל כ"ת אם בשעת הדחק כזה שיש גם כמה חששות של סכנה והאשה ילדה וכו' אם אפשר להתיר לישא תוך ג"ת הבחנה: ובתשובה ע"ז. מקור הדין הוא בש"ס גיטין די"ח דפליגי רב ושמואל מאימתי מונין לג' חדשי הבחנה רב אמר משעת נתינת הגט ושמואל סובר משעת כתיבת הגט, תניא כוותי' דרב כו' ותניא כוותי' דשמואל, ולפי הגרסא שלפנינו לא הכריע הש"ס הלכה כמאן, ורק רב אשי דהוא בתראה טובא ומארי דחלמודא עבד עובדא מיום הכתיבה, ויש ספרים דגרסי שהש"ס גופא מכריע ההלכה ומסיים והלכתא משעת כתיבה, ובירושלמי יבמות פ' החולץ להדיא כן דלאחר שהביא אמוראי החולקים בזה מסיים והלכתא משעת כתיבה, וכן פסקו להלכה רוב הפוסקים הראשונים ה"ה: הרי"ף ורמב"ם פי"א מהלכות גירושין הכ"ד ובבה"ג של רב יהודאי גאון וסמ"ג ורשב"א ור"ן וריב"ש וגם המחבר אה"ע סי' י"ג כולם פסקו דמשעת כתיבה, ורק הרא"ש הוא שיצא ראשונה לחלוק על כל הנהו עמודי ההוראה בטענה דהא קי"ל כרב באיסורי, ובאמת קושיא זאת יש ליישבה בפשיטות, דבירושלמי שזכרתי איתא שם דלא רב ושמואל לחודייהו פליגי בזה אלא עוד כמה אמוראי ובתוכם ר' יוחנן שסובר נמי כשמואל דמשעת כתיבה וקי"ל בכ"מ הלכה כר' יוחנן ושפיר פסקו כולם כשמואל כיון דר' יוחנן דהלכה כמותו בשיטתי' קאי, ועיין בספרי האחרונים ותמצא עוד כמה תירוצים לקושית הרא"ש: ושוב הקשו על שיטת הנהו רבוותי דסברי משעת כתיבה דלא כרב מסוגיא דיבמות דמ"ב דתני התם בברייתא גבי יבמה שחלצו לה אחין צריכה להמתין ג' חדשים משעת מיתת בעלה, ופריך עלה מ"ש מגט דרב אמר משעת נתינה, ומדמקשה מיני' דרב מכלל דהש"ס תופס להלכה כרב, והרי"ף גופי' הרגיש בזה ע"ש, וקושיא זאת נמי אפשר ליישבה בפשיטות דלאו דוקא מרב פריך משום דבעי לסתום הלכה כוותי', אלא דהכי כוונת המקשה מ"ש מגט דרב ושמואל פליגי וגבי חליצה לא פליגי, ותדע דהכי כוונתו של מקשה, דהא הביא שם גם דברי שמואל דסובר משעת כתיבה, ואי בעי לסתום רק כרב לא הוצרך להביא להך דשמואל אע"כ כמ"ש: ונראה להוסיף עוד שלא רק שלא יקשה מסוגיא דיבמות על הסוברים משעת כתיבה דלא כרב, אלא אדרבה דמסוגיא זאת מוכח באמת דרב אתוחב. והוא דבתשובת משכנ"י חאה"ע סי' ה' כתב דמסוגיא זאת דיבמות מוכח דלא גרסינן בגיטין די"ח אלא תניא כוותי' דשמואל לחוד, דאי כגרסא דידן דגרס נמי תניא כוותי' דרב א"כ מאי מקשה ביבמות על ברייתא דגבי חליצה מונין משעת מיתה מדרב דס"ל גבי גט דמונין משעת נתינה, הא י"ל דברייתא דיבמות ס"ל באמת כהך ברייתא דגיטין שהביא כוותי' דשמואל, אע"כ