זקן אהרן חלק ב קלה

קושיות חזקות העומדת כנגד זה. ובע"כ לפרש ההיפך ממש דבס"ד גם אביי גופי' וגם רבא דאמר לי' בנשואין מי פליגי הוו ס"ד להיפך דבנשואין אין סכנה כלל ואפי' בג' פעמים נמי לא הוי קטלנית ומשום דבנשואין ליכא סכנה כלל וכמו דפריך הש"ס באמת בתר הכי בשלמא מילה איכא משפחה דרפיא דמה כו' אבל בנשואין מ"ט, הרי דהש"ס הי' סובר באמת דבנשואין ליכא סכנה כלל, רק אח"כ אמר הש"ס טעם דמעין או מזל שמשום טעמים יש סכנה גס בנשואין, אבל קודם ששמע טעמים הללו לא ידע הש"ס שום טעם לאסור בנשואין. וכה היו סבורים ודאי גם אביי ורבא, וההכרח לפרש באביי כן. דיש לתמוה טובא בעובדא דאביי כפי המסופר בש"ס, דאיהו גופי' השיב לרב יצחק בר יוסף כשאמר לו שר' יוחנן התיר למול גס לשלישי, דשרי איסורא וסכנתא הרי דסובר דבמקום שיש סכנה הוי חזקה בתרי זמני א"כ היכי קאמר תו דסמיך עלה ונסיב לחומה שכבר מתו לה שנים ועוד דמאי הוצרך רבא להקשות לאביי מהא דיצחק לאו בר סמכא הוא תיפוק דאיהו גופי' אמר דסכנה הוא, ומה קשר יש לדברי הש"ס הזה א"ל שרית איסורא וסכנתא סמך עלה אביי ונסבה לחומה, מה סמיכות הוא זה במקום שהדבר להיפך, כיון דסכנתא הוא אסור לישאנה, אע"כ כמ"ש דאביי היה סובר דרק במילה הוי סכנתא אבל בנשואין ליכא סכנה מעיקרו ואפ"ה הקשה לו רבא זה גופא דא"כ מה קאמר סמך עלה אביי, כלום לסמיכות והיתר צריך בהיות דליכא סכנתא תעיקרו, ותרתי קאמר רבא. חדא דהא יצחק לאו בר סמכא ועוד דבנשואין מי פליגי וכלומר דבנשואין לא פליגי משום דליכא סכנה כלל, וא"כ מה צורך היה לסמוך על היתר דרב יצחק. וכעין ממ"נ הקשה לו חדא דמה צורך לסמיכת כלל היה נצרך בהיות שאין בזה חשש סכנה ואם באמת נצרך הוא לסמיכה, א"כ סמיכה זאת על הוראת רב יצחק לאו בר סמיכה הוא כיון דאביי גופא אמר יצחק לאו בר סמכא הוא, וזהו פ' נאה ומחודד למעיין בסוגיא, ועוד ראיה עצומה לפירושי דהכוונה במ"ש דנשואין מי פליגי, היינו דבנשואין ליכא סכנה כלל דאי כהקהלת יעקב דהכוונה דבנשואין כו"ע כרבי דבתרי זימני הוי חזקה וא"כ הוי ס"ד דש"ס דנשואין יהא חמור עוד ממילה, דאילו במילה פליגי ורשב"ג סובר דפחות מג' זמני לא הוי חזקה ובנשואין מודה דסגי בתרי זמני, ואח"כ פריך בשלמא במילה דאיכא משפחה דרפי כו' אבל בנשואין מ"ט, הרי להיפך ממש דבמילה יש סכנה ובנשואין לא ידע אי איכא סכנה כלל, וזהו סברא הפוכה מקצה לקצה ממה שסובר תחלה, אע"כ כמ"ש דגם מה שאמר תחלה דנשואין מי פליגי הוי נמי הכוונה דבנשואין ליכא סכנה מעיקרו, ולפ"ז נפל כל היסוד של הקהלת יעקב ושפיר קמה וגם נצבה הראיה שהביא הרא"ש מסתמא דפשיט דבנשואין בתרי זמני כרבי, אבל בכ"ז אכתי לא יהיה מסוגיא זאת תפיסה על הרמב"ם, דהא לפירושי מוכח דאביי סובר דבקטלנית ליכא שום חשש וגם עביד עובדא בנפשי' עי"ז למנסב לחומה, ומשו"ה אע"ג דרב יוסף פשיט בנשואין כרבי אפ"ה מעשה רב ומעשה דאביי עדיף, ומה ששכיב גם אביי אין זה משום דחומה אשתו קטלי' אלא מסבה אחרת. וקרוב לשער כל הדברים שכתבתי יהיו נכללים בתוך דברים אחדים של הרשב"א שראיתי בשם הרשב"א שכתב על דברי הרמב"ם וז"ל חזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי לו מקום שיסמוך עליו זולתי שאני מדמה אולי סמך על מה ששנו סתם לא תנשא כו' או שסמך על דאביי שאף שהיה סבר דבמילה פליגי אבל לא בנשואין ועל כן נשא כו' עכ"ל, הרי שכתב שני טעמים למה שסמך הרמב"ם, א' למה ששנו סתם לא תנשא, ב' שסמך על דאביי, ומתוך דבריו הקצרים למדתי להבין אמתח פירושי דהכוונה של בנשואין לא פליגי הוא כמ"ש דבנשואין ליכא חשש כלל, דאי כפי' הקה"י דבנשואין לא פליגי וכו"ע סברי כרבי דבתרי זמני הוי חזקה א"כ איך יאמר הרשב"א דמשום דסובר דבנשואין לא פליגי על כן נשא, והא נהפוך הוא דמשום טעם זה לא היה רשאי לכונסה, אע"כ דהרשב"א מפרש כפירושי, וגס זה כתב להדיא דרמב"ם סמך על אביי וזהו כמו שכתבתי: מ"ש הרשב"א בטעם הראשון דרמב"ם סמך על מה ששנו במשנה לא תנשא, שלכאורה אין הבנה לזה, היה נראה לומר כוונה נפלאה בדבריו, דבאמת יש לדייק בלשון המשנה לא תנשא לשלישי, למה שינה כאן התנא למיתני האיסור על האשה שהיא לא תנשא ולא נקיט על האיש שהוא לא ישא והכי הול"ל אסור לישא אשה שנתארמלה תרי זמני וכדתני בברייתא שם לא ישא אשה ממשפחת נכפים ומצורעים כו', וכן בכ"מ נקיט האיסור על האיש, ומדקדוק הזה למד הרמב"ם שבאמת חשש סכנה ליכא כלל בזה ורק קפידה למאן דקפיד וכלשון הרמב"ם בתשובה המובא בכ"מ דעסק קטלנית אין בו קביעת איסור מחשש סכנה כלל אלא מצד ניחוש וקפידה ופחד ע"י גופות החלשים אבל מי שדעתו יפה וגופו בריא ובתיהם שלום יכול לישא הקטלנית ע"ש ולכן על האיש אם הוא מכיר שכבר נתארמלה תרי זמני ואפ"ה אין לו פחד ואינו מקפיד באמת אין שים איסור כיון דסכנה ליכא והאיסור אינו אלא שמא יקפיד, ולכן למאן דלא קפיד אין שום איסור, רק האיסור הוא על האשה במקום שאין הבעל מכיר שהיא לא תנשא ואפי' אם קידש יכנוס רק לכתחלה אסורה להנשא בלא ידיעת הבעל דשמא יקפיד, וזהו דקדוק נפלא וסעד נכון לשיטת הרמב"ם, ואפשר לשער שזהו כוונת הרשב"א במ"ש דהרמב"ם סמך על מה ששנו לא תנשא, דשנו לא תנשא. האיסור על האשה, ולא שנו לא ישא, האיסור על הבעל. ע"ז סמך הרמב"ם דאין בזה חשש סכנה כ"א קפידה בעלמא ולכן לא שייך איסור על הבעל: ואחרי שעלה בידנו ליישב שיטת הרמב"ם שלא יקשה עליו קושית הרא"ש מסוגיא דיבמות, נבוא ליישבו גם במקום אחר, אשר יפה כח הבן בעל הטורים ז"ל מכח אביו הרא"ש ז"ל שהוא הוכיח מקרא גופי' דהלכה כרבי דבקטלנית אסורה להנשא לשלישי מדכתיב בפ' תצא או כי ימות האיש האחרון ולא אמר השני, לומר שהוא אחרון שאם נשאת לשני ומת לא תנשא עוד דבתרי זמני הוי חזקה, ומה נענה עתה על הרמב"ם אטו יפלוג אקרא, ועמ"ש בתשובה הקודמת ליישב דאין ראיה מכאן דלשון אחרון לאו דוקא, וכעת נ"ל להוסיף דאפשר להשיב על דברי בעה"ט ממקום שהביא גופא, דאי נימא לדייק כבעה"ט מדכתיב כי ימות האיש האחרון שאסורה להנשא לג' היה אפשר להוכיח מזה דלאו דוקא בנתארמלה תרי זמני אלא דהוה"ד בנתגרשה תרי זמני נמי אסורה וכשיטת רש"י ביבמות דכ"ו, דהא בפ' גירושין כתיב נמי והיה אם לא תמצא חן בעיניו כו' ויצאה והיתה לאיש אחר ושנאה האיש האחרון וכו' לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה, וא"כ קרא מיירי בנתגרשה שני פעמים ואפ"ה קרי לו האחרון מכלל שאסורה להנשא עוד, והרי לפ"ז מפורש בקרא שגם בנתגרשה שני פעמים אסורה להנשא, וברמ"א הובא שני דעות בזה, ומקרא מוכח דאסורה גם בנתגרשה, וגדולה מזה מוכח דלאו דוקא מיתה ב' פעמים או גירושין ב' פעמים אלא דהוה"ד נשאת לאחד ונתגרשה ושוב נשאת