זקן אהרן חלק ב קלד

מצי למיעבד שליח ויותר ע"ש ובאמת הש"ס הזה הוא נגד דברי בעל הטורים הנ"ל, ועוד דדברי בעל הטורים ממקומו מופרך, דכבר כתבתי אשר לדבריו הוה"ד גירושין ב' פעמים נמי, ונראה שלאו דוקא גירושין ב' פעמים אלא אפי' נשאת לאחד ומת, לשני וגרשה דאסורה שוב להנשא, דהגירושין והמיתה מצטרפי לחשבה קטלנית, דהא בהאי קרא דגירושין הכי כתיב ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות וכו' או כי ימות, הרי דגם במת בעל שני לאחר שנתגרשה מראשון קרי לי' נמי אחרון להורות דאסורה להנשא שוב. ובאמת בש"ס דכתובות דמ"ג מפורש ההיפך דתני השיאה וגרשה השיאה ונתארמלה משום דבנתארמלה ב' זימני אסורה להנשא, הרי להדיא דגירושין ומיתה אין מצטרפין ודלא כבעל הטורים וצ"ע. והוא הדבר אשר אמרתי מראש שעל הטעמים והיסוד דמר יש לפקפק, אבל לדינא פשוט שאין על האשה הזאת דין קטלניא אפי' נצרף גם הגירושין למיתת שני בעליה, כיון ששניהם מתו בזקנה מופלגת יותר מבני שבעים וכמ"ש הב"ש שם בשם רבינו ירוחם דאטו לעולם יחיו. וכ"ש הבעל השני שהיה ידוע חולי גם טרם שנשאה דבכה"ג לכו"ע מותר, וכמ"ש בשו"ת שם אריה חאה"ע סי' ל"ה, וגם בתשובת חת"ס אה"ע סו"ס כ"ד וז"ל שהרי הראשון היה ידוע חולי ומכאובים עוד קודם הנשואין והשני היה מופלג בזקנה ואין לתלות במזל האשה עכ"ל, ועיקר הסמיכה שבזה הוא על הרמב"ם בתשובה שכתב שאין בזה איסור כלל אלא על צד הניחוש והפחד שינזקו בהם הגופות החלשים ולכן מי שאין לבו נוקפו אין חשש בזה וכתב עוד שהיו אומרים לאנשים הללו אם תמצאו מי שיקדש אתכם לא נמחה בידו והיו מקדשין בצנעא ואח"כ נשאום בפרהסיא וב"ד כותבין הכתובה ומסדרין שבע ברכות וכתב שכן היה דן הרי"ף ור"י מיגש ז"ל וכדאי רבותינו הללו לסמוך עליהם אף שלא בשעת הדחק, ולכן מכל אלה פשוט שאפשר להתיר להאשה שרה פרומא להנשא עוד לאיש ולא יאונה כל רע חלילה וכמ"ש בשם הרצ"א מדינוב שאם תנשא בהסכמת ב"ד אין חשש כלל וד' יסיר ממנה כל תקלה: כנפש המברך בברכת אהרן וואלקין. סימן צד ב"ה יום ג' כ' חשון תרצ"א פינסק. כבוד בני חביבי הרב וכו' מוהרי"א שליט"א אב"ד דאנטופול. מה שנסתפקת באשה שכבר היתה נשואה לשני אנשים שמתו ואחד מהם היה זקן בן ע"ו שנים אלא שמת לא מפני חולשת הזקנה ואפיסת הכחות רק ע"י מחלה מקריית שבאה לו ע"י מכה ברגלו ונעשה ניתוח ושוב מת, אם מותרת להנשא לשלישי, מי אמרינן דהא דמבואר באה"ע סי' ט' דזקן מוציא מידי חשש קטלנית, מטעם דוכי לעולם יחיה, היינו דוקא במת מחמת זקנה לא במת מחמת מקרה מחלה, או דלמא לא שנא: הנה לדעתי אפשר להתירה לכל גבר די תצביין להנשא, דעיקר דין דנתאלמנה תרי זמני כבר כתבו כמה גדולים ובפרט בתה"ד כי רבים וגדולים נהגו להקל ונתנו כמה טעמים וסומכים ע"ד הרמב"ם ורבו ר"י הלוי וכל גדולי ספרד שהקילו הרבה בזה וכתבו שאין בזה חשש סכנה, אלא קפידה וניחוש בעלמא כמ"ש בכ"מ לשון תשובת הרמב"ם והביאו קצת הח"מ והב"ש בסי' ט'. וגם הא"ז כתב דהא דפסקינן כרבי דבתרי זימני הוי חזקה אין זה אלא ספק חששא הובא לשונו בתה"ד בארך וכתב שם דמעשים בכל יום דנשאת לשלישי ומאריכים ימים ומולידים כו'. הן אמנם דלכאורה יש להשתומם על דבריהם דזהו נגד הש"ס ערוך ביבמות דס"ד דא"ר יוסף ברי' דרבא לרבא בעי מיני' דרב יוסף הלכה כרבי וא"ל סתמא הוא ופשיט לך בנשואין ומלקות כרבי, ועפ"י ש"ס הזה פסקו שם באמת הרא"ש דבנשואין חשובה קטלנית בתרי זמני כרבי וכסתמא דש"ס, אלא שבתשובת קהלת יעקב יישב זאת, דהצעת הסוגיא הכי הוה, מאי הוי עלה כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר עובדא הוה קמי' דר' יוחנן כו' ומלה ראשונה ומת. שניה ומת, שלישית באה לפניו אמר לה לכי ומולי א"ל אביי חזי דשרית איסורא וסכנתא סמך עלה אביי ואזל נסבה לחומה כו' דנסבה רחבה דפומבדיתא ושכיב, רב יצחק ברי' דרבב"ח ושכיב ונסבה הוא ושכיב, אמר רבא ומי איכא דעביד עובדא בנפשי' כי האי והא איהו דאמר כו' יצחק לאו בר סמכא הוא, ועוד אימור דפליגי לענין מילה לנשואין מי פליגי, אין והתניא ניסת לראשון ומת, לשני ומת, לשלישי לא תנשא דברי רבי כו' בשלמא גבי מילה איכא משפחה דרפי דמא כו' אלא נשואין מ"ט כו' א"ל רב יוסף ברי' דרבא לרבא בעי מיני' מרב יוסף הלכה כרבי כו' א"ל סתמא הוא ופשיט לך נשואין ומלקות כרבי כו' ע"כ, וכפי הנראה מסוגיא זאת דמתחלה סבר רבא דבנשואין לא פליגי וכו"ע סברי דבתרי זמני הוי חזקה דהא הכא פריך לאביי אימור דפליגי במילה בנשואין מי פליגי, ומדפריך מינה לאביי דנסיב לחומה, משמע להדיא דבנשואין כו"ע סברי דבתרי ומני הוי חזקה ולהכי שפיר הקשה על אביי דנסיב לחומה שכבר מתו לה שנים והוחזקה קטלנית, ומכלל דאכתי לא שמיע לי' ברייתא שהביאו אח"כ דגם בנשואין פליגי, וגם זה מוכח מרהיטת הסוגיא דמה שאמר רבא לרב יוסף ברי' סתמא היא ופשיט לך בנשואין כרבי, שבע"כ שזה אמר לו עוד קודם ששמע ברייתא דפליגי בנשואין, ואע"ג שבש"ס הובא ברייתא זאת קודם שא"ל סתמא היא כו', דהא מה דא"ל לרב יוסף ברי', בימי רב יוסף היה כדאמר בעי מיני' דרב יוסף, והא דהקשה על אביי היה בתר דשכיב אביי שהיה אחר רב יוסף. ובע"כ דמה שא"ל סתמא הוא נאמרה קודם ששמע ברייתא דפליגי בנשואין נמי, וקאי עוד בס"ד דבנשואין כו"ע כרבי וא"כ אין הכרח או מכאן לפסוק הלכה כרבי מהא דאמר סתמא דנשואין כרבי, שזה נאמר לס"ד דרבא דס"ל דבנשואין כו"ע כרבי, לכן פשיט דלנשואין כרבי, ומה שאמר כרבי אע"ג דכו"ע סברי כן, יש לפרש דבאמת כוונתו דבנשואין כרבי וכו"ע סברי כן וכמו דאמרי' שור המועד כרשב"ג שבודאי דכו"ע סברי הכי כמ"ש התוס' דרבי לא יפלוג על הקרא, אבל לבתר דשמע הברייתא שגם בנשואין פליגי אין ראיה לפסוק כרבי, זהו תכן דברי הקה"י בתוספת ביאור משלי, וע"ש שכתב דמסוגיא זאת יהא יסוד נכון לפסוק כרשב"ג ודלא כהרא"ש שמוכיח מהתם כרבי: והנה אף כי ערבים עלי דבריו העמוקים והחריפים, אבל באמת כד נעמיק יותר בסוגיא יוצא לנו תמונה אחרת דלא כהקהלת יעקב, בהיות שיסוד דבריו בנוים על מה שפי' דבס"ד דאמר דבנשואין מי פליגי היה סובר דבנשואין כו"ע סברי כרבי דבב' זמני הוי חזקה, אבל באמת אי"א לפרש כן בשום אופן מפני