זקן אהרן חלק ב קלג

למטרתו, אכן לאחר שראיתי בס' ישועות מלכו להגאון מוהר"י מקוטנא ז"ל כי יש לו סמך שמאה לאו דוקא ובשעת הדחק סגי בשלשים ע"ש. ומספר כזה אפשר להשיג גם בקצת טרחא על אתר, לכן בטלתי דעתי וצרפתי לזה שלשים אנשים. ומעתה ההיתר הוא בלי פקפוק ולאחר שישיג רשיון הממשלה יוכל ר' ישראל הנ"ל לישא אשה אחרת, וד' יצילנו משגיאות מכשול ותקלה בהוראה חלילה: כנפש המברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן צג ב"ה יום ה' ז"ך אייר תרצ"ה פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר ישראל ציער שליט"א מו"צ בראוונא. ע"ד שאלתו באשה שנתגרשה מבעל נעוריה ונשאת לעשיר מופלג וזקן ודרה עמו תשע עשרה שנה בעושר וכבוד עד שנפטר והלך לעולמו והיה בן שבעים וארבע שנה במותו, ואחרי מות בעלה זה נשאת שוב לבעל שלישי זקן יותר מבן שבעים וגם ידוע חולי ומסוכן "ראק" רח"ל אשר נחלה בזה עוד קודם הנשואין והיה מתנוונה והולך מיום ליום. ורק היא לא ידעה ממחלתו האנושה כי הטעה אותה, ולא ארכו הימים ימי שבתם יחד ומת זמן לא כביר אחר הנשואין. ויען כי האשה אשת חיל היא ונו"נ במעותיה נמצאו גם עתה עליה קופצים שרוצים לנשאה, רק החשש דכיון שכבר מתו עליה שני אנשים הויא קטלנית שאסורה להנשא עוד לדידן דפסקי' כרב דבתרי זימני הוי חזקה וכמבואר באה"ע סי' ט', וכ"ת צידד להיתר ועיקר בנינו הוא על יסוד תשובת קהלת יעקב סי' ד' שכתב דעיקר לדינא כרשב"ג דהלכה כמותו בכ"ד דדוקא בתלתא זימני הוי חזקה ולבעל רביעי אסורה להנשא. רק חומרא בעלמא החמירו בנשואין כרבי דגם בב' זימני הוי חזקה, וכיון שאין זה אלא חומרא בעלמא נוכל לסמוך כל שיש סברות וצדדין להקל, ובנ"ד דבעל אחד מת בזקנותו בן ע"ד שנה, והשני גם הוא מת יותר מבן שבעים וגם קודם הנשואין היה מתנוונה והולך מחמת מחלתו האנושה, ובשגם שהאשה אשת חיל שיכולה להתפרנס גם בלא עזרת הבעל דבכה"ג התיר הנו"ב דלא שייך לומר מזלה גרם כיון שאינה צריכה לדידי', ומפני כל אלה צידד להתיר בנ"ד שהשאלה הוא אם רשאה להנשא לבעל שלישי, דרק שני אנשים מתו ואינו אלא חומרא בעלמא: והנה בעיקר הדין גם דעתי נוטה להתיר אבל לא מטעמי' דמר משום דבמיתת שני אנשים אינו אלא חומרא ובנ"ד לא מתו כ"א שני אנשים. זה לא נהירא, דהרבה יש לפקפק גם ביסוד דברי הקהלת יעקב דעיקר הלכה כרשב"ג, וגם בבנין שכ"ת בנה ע"ז דבנ"ד דלא מתו כ"א שני אנשים ממילא אינו אלא חומרא, דהא נידון דידן לא דמי כלל לעובדא דקהלת יעקב, דהתם באמת לא היתה השאלה כ"א על הנשואין לבעל השלישי, משא"כ בנ"ד השאלה הוא כבר על בעל הרביעי, דשלשה פעמים כבר נשאת, ומאחד נתגרשה ומשנים נתאלמנה, וגירושין הוי ריעותא כמו נתאלמנה וכשיטת רש"י בימות דכ"ו, וגם הרמ"א אה"ע סי' ט' הביא דעה זאת דלאו דוקא נתאלמנה אלא הוה"ד נתגרשה ב' פעמים אסורה להנשא. ואם כי הרמ"א הכריע דהעיקר כדעה ראשונה דדוקא נתאלמנה ולא נתגרשה, וגירושין לא הוי ריעותא. אכן לענ"ד יש להוכיח מפשטות הכתוב כדעת רש"י דאפי' נתגרשה נמי אסורה שוב להנשא, והוא עפמ"ש בעל הטורים בפ' תצא להוכיח דהלכה כרבי דבתרי זימני הוי חזקה מדכתיב בקרא או כי ימות האיש האחרון ולא אמר "השני" לומר שהוא אחרון שאם נשאת לשני ומת לא תנשא עוד דבתרי זימני הוי חזקה, ולפ"ז בפרשת גירושין דכתיב והיה אם לא תמצא חן בעיניו כו' ויצאה והיתה לאיש אחר ושנאה האיש האחרון וכו' לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה, וא"כ קרא מיירי בנתגרשה שתי פעמים ואפ"ה קרי לו האחרון ומכלל שאסורה להנשא עוד, והרי מפורש בקרא דגם בנתגרשה ב' פעמים אסורה שוב להנשא, וממקום זה נפל גם היסוד וגם הבנין של כ"ת, דיסוד מה שהביא דברי הקה"י דהעיקר להלכה הוא כרשב"ג ורק חומרא בעלמא החמירו בנשואין לאסור גם בנתאלמנה משני אנשים, וזה איתרע מכח דברי רבינו בעל הטורים שהוכיח מקרא דגם בב' זימני נעשית קטלנית וכרבי. גם הבנין שלו נפל, דהא בנ"ד הוי השאלה על בעל הרביעי וגם גירושין הוי ריעותא ואפי' לרשב"ג אסורה להנשא: הן אמנם לא נעלם ממני מה שיש להשיב על עיקר דברי בעה"ט הנ"ל דדייק מדכתיב אחרון מכלל שהוא אחרון ממש דליכא עוד בעל אחר, והא בקרא כתיב כמה פעמים לשון אחרון אפי' היכי דאיכא עוד אחר ואינו אחרון ממש, וכגון את לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ויוסף אחרונים, הלא קרא ללאה וילדיה אחרונים אף שרחל ויוסף אחרונים להם, וכן והיה אם לא ישמעו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון והיה אם לא יאמינו גם לשני האתות האלה ולקחת ממימי היאר, הרי שקרא לאות השני אחרון אע"פ שבא אחריו אות המים, אכן מזה אין חשובה דכבר כתב הרשב"א בתשובה שדוקא בכה"ג שנאמר בתחלה ראשון אז קרי אחרון אפי' במקום שיש אחר אחריו, רק בהצטרף אל הראשון שאומר בתחלה, אבל אם נאמר לשון זה ולא נאמר לפניו ראשון אז אחרון הוא כמשמעותו שאין עוד דבר אחריו וע"ש, ולי היה נראה עוד לחלק דודאי היכי דלא אפשר למיטעי לפרש על אחרון ממש, לא קפיד הקרא לכתוב לשון אחרון גם על האמצעי ולכן לא חששה תורה לכתוב ואת לאה וילדיה אחרונים אע"ג שבאמת אינם אחרונים כיון דאי אפשר לטעות ולפרש אחרונים ממש. דהא להדיא כתבה אח"כ ואת רחל ויוסף אחרונים, וכן גבי אם לא ישמעו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון, אי אפשר לפרש ולטעות שזהו אחרון ממש דהא הדר קרא לכתוב והיה אם לא יאמינו גם לשני האתות האלה וגו'. אבל הכא גבי ושנאה האיש האחרון דלא חזר ופירש, לכן אם באמת היתה רשאה להנשא לבעל שלישי לא הוה לתורה לכתוב אחרון על השני אלא היתה צריכה לכתוב להדיא שני כדי שלא יבוא לטעות, אע"כ דהיינו אחרון ממש ואסורה להנשא עוד. אלא דבזוה"ק פ' משפטים מביא מקרא זה דושנאה האיש האחרון דכל היכי דכתיב אחרון לאו דוקא אחרון ממש אלא מקדמאה ואילך איקרי אחרון אע"ג שיש אחר לאחריו דהא הכא רשאה להנשא לאחר ואפ"ה קרי לו אחרון, ועיין בתוי"ט פ"ג דדמאי משנה ז' שכתב להיפך מדכתב אחרון ולא כתב שני מכלל דרשאה להנשא לאחר וכ"כ בס' רביד הזהב והביא ראיה מש"ס דגיטין דכ"ט אהא ששנינו שם אין שליח האחרון צריך לומר בפני נכתב ובפ"נ, מדקאמר האחרון ולא השני, ללמדנו דשליח שני