זקן אהרן חלק ב קלא

סי' י"ג בזה"ל אבל מקום שנוכל לדון ולומר דבכאן לא גזר רגמ"ה מעולם הרשות נתונה וא"צ לא ק' רבנים ולא שלש קהלות כי לא שייך היתר בדבר זה רק תלמוד ודקדוק שעל כיו"ב לא גזר, וכעין זה כתבו התוס' והר"ן בע"ז דנ"ז דמה שלא היה בכלל הגזירה א"צ מנין אחר להתירו. ומ"ד דגזר סובר דתחלת התקנה היה גם במקום מצוה רק שאדעתא דהכי תיקן מתחלה דכשימצאו ק' רבנים טעם מבורר יהא ביכולתם להתיר וכמ"ש בסוף תשובת מוהר"ם מרוטענבורג בסופו שהעתיק התקנות של רגמ"ה בזה"ל דאין לישא שתים נשים כ"א ע"י היתר ק' רבנים כשיראו טעם מבורר להתיר עכ"ל, ונמצא שאין בזה ביטול מצוה כיון שיש רשות לחכמים להתיר אם ימצאו צורך. ולפ"ז ודאי דלכו"ע שרי במקום מצוה לישא אשה על אשתו ואין מי שחולק בזה, רק הנ"מ בין מ"ד דגזר במקום מצוה ובין מ"ד לא גזר הוא רק לענין צורך ק' רבנים דלמ"ד לא גזר א"צ ק"ר כיון דבכה"ג לא נאסר מעולם ממילא א"צ בהיתר, ומ"ד דגזר אי"א להתיר וגם במקום מצוה בלא הסכמת ק"ר, אבל הסכמת ק"ר מועיל לכו"ע, ולפ"ז לדינא כיון דרוב גדולי הפוסקים הראשונים סברו דבמקום מצוה לא גזר, ה"ה הרשב"א שהביאו המוהרי"ק שורש ק"א ורבני צרפת והריטב"א שהביאו מוהר"ם פדואה סי' י"ג וי"ד ושו"ת הרא"ש ושארי גדולים עמודי ההוראה ודאי דכוותייהו נקטינן, וכן מוכת משיטת לשון הרמ"א שם דדיעה ראשונה דס"ל במקום מצוה לא גזר סתם בסתם, ודיעה השניה בשם י"א, וכללא הוא דבכה"ג העיקר לדינא כדיעה ראשונה, וממילא דהי' ראוי להורות למעשה דא"צ בזה היתר של ק' רבנים וכמ"ש לעיל דכיון דלא היה בכלל הגזירה ממילא א"נ להיתר. ואם כי ידעתי מיעוט ערכי שלא לאיש כמוני לבוא ולהכריע בין הרים גדולים, מ"מ תורה הוא ורשות נתונה לכ"א לחוות דעה ולכן הנני מרשה לעצמי לומר דגם מן הש"ס יש להוכיח כהני פוסקים דבמקום מצוה לא גזר: דהנה קוטב הציר אשר עליו יסבו פלוגתתם הוא העובדא דגיטין דל"ח דר' אלעזר שיחרר עבדו כדי להשלימו לעשרה, והללו דסברי דבמקום מצוה לא גזר נתבצרו על עובדא זאת, השתא איסור תורה דשחרור עבד אינו עומד אפי' במקום מצוה דדבריהם דתפלה בצבור, וא"כ לא תהא גדולה תקנת רגמ"ה מאיסור דאורייתא שא"צ לעמוד במקום מצוה, והללו דסברי דגם במקום מצוה חל התקנה מביאים נמי מעובדא זאת גופא, רק לא מסוגיא דגיטין אלא מסוגיא דברכות דמ"ז, דהובא שם נמי עובדא זאת והש"ס משני נמי מצוה שאני ופריך עלה הא מצוה הבאה בעבירה הוא ומשני מצוה דרבים שאני, וא"כ מוכח להדיא דדוקא משום מצוה דרבים שרי לשחרר, אבל משום מצוה דיחיד באמת עומד איסור שחרור, ואיסור דרגמ"ה נמי אין נדחה מפני מצוה דיחיד. הכי מתבאר מדברי הפוסקים דעובדא דר"א הוא המקור והבאר שממנה שאבו שתי הדיעות הללו. אבל א"כ יהיו הסוגיות גופא סותרות זא"ז דהא בגיטין שם סגי בתי' דמצוה שאני ולא הוצרך למצוה דרבים. וכאשר רבים תמהו באמת על הסתירה שבסוגיות הללו, וב"ה אשר הנחני בדרך אמת ליישב עפמ"ש הרשב"א בגיטין דדין זה אי משום מצוה שרי לשחרר תלוי בטעם איסור דשחרור דאי נימא דיש טעם לאיסור זה משום לא תחנם, אז משום מצוה גרידא נמי שרי, דאין זה הנאה לעבד אלא שעושה לצורך מצוה, משא"כ אי נימא דלא דרשי' טעם לאיסור זה אלא דהאיסור הוא כפשוטו אז משום מצוה נמי אסור דהוי מצוה הבאה בעבירה ורק משום מצוה דרבים הפקיעו חז"ל השעבוד, ועיין שם שכתב דבש"ס גופא ספוקי מספקא בזה אם האיסור כפשוטו או דרשינן טעמא דקרא משום לא תחנם. ובסברא זו פליגי המקשה והתרצן בברכות שם, דלמאי דמתרץ שם מתחלה מצוה שאני, מפרש טעם דאיסור שחרור משום לא תחנם ולכן לא בעי' מצוה דרבים דוקא אלא משום מצוה גרידא נמי שרי, והמקשה שס"ד לאסור משום מצוה סובר דאין הטעם משום לא תחנם אלא כפשוטו כו' ולפ"ז י"ל דמה דמשני בתר הכי מצוה דרבים שאני, היינו לסברת המקשה דהטעם הוא כפשוטו ואפ"ה משום מצוה דרבים שרי גם לטעם זה, משא"כ סוגיא דגיטין דחזינן התם דרבינא התיר לשחרר אפי' ההיא אמתא דהוי מצי להשיאה לעבדו דהוי מינטר לה נמי וליכא גם אפרושי מאיסורא, ואפ"ה התיר לשחרר משום נטירותא יתירתא דישראל מנטר לה טפי, ואביי דאוסר התם היינו משום דלנטירתא יתירתא לא חייש, אבל בחציה שפחה וחב"ח דלא מצי להשיאה לעבדו שרי גם לאביי משום אפרושי מאיסורא, הרי להדיא דאמוראי דסוגיא דגיטין פשיטא להו דמשום אפרושי מאיסורא שרי נמי לשחרר, וזה פשוט דמשום מצוה יש להתיר טפי ממשום אפרושי מאיסורא, וראיה לזה מההוא אמתא דחציה שפחה כו' ואר"נ מנהג הפקר נהגו בה, ומהך עובדא פריך על אביי, והקשו המפרשים דלמה פריך ממימרא דר"נ ולא פריך עליו מהא דר"א ששחרר עבדו להשלימו לעשרה, וכתבו לתרץ משום דע"ז הו"מ לתרץ מצוה עדיף שהוא בעצמו מקיים, מאפרושי מאיסורא, דבא להציל אחרים מאיסורא, וכמו שהארכתי בזה בסימן הקודם, וכיון דסוגיא דהתם פשיטא לה דמשום אפרושי מאיסורא שרי, כ"ש דמשום מצוה שרי, ולפ"ז צ"ל דסוגיא דגיטין סובר דהטעם הוי משום לא תחנם ולטעם זה ודאי שאפי' משום מצוה גרידא נמי שרי, ומשו"ה לא פריך התם מצוה הבאה בעבירה הוא כיון דחזי' דסוגיא זאת פשיטא לה שהטעם הוא משום לא תתנם, ולטעם זה ודאי שאפי' משום מצוה גרידא נמי שרי, משא"כ סוגיא דברכות דהמקשה שם סובר דשמא הוי האיסור כפשוטו, משו"ה פריך שפיר מצוה הבאה בעבירה הוא דשמא האיסור כפשוטו ואז אסור משום מצוה גרידא, והתרצן דמשני מצוה דרבים שאני לסברת המקשה הוא דמשני וז"ב ואמת ועמ"ש בתשובה הקודמת באריכות יותר, וניחא בזה נמי דברי הרמב"ם שהביא סתמא דש"ס דגיטין דמשום מצוה שרי ואפי' מצוה דדבריהם, ולא הביא הך מצוה דרבים, ולמ"ש ניחא דלדינא קי"ל כסוגיא דגיטין דפשיטא להו לאמוראי דהתם דהטעם הוי משום לא תחנם ולדידהו אפי' במקום מצוה גרידא נמי שרי, ולא שבקינן פשיטותא דסוגיא דגיטין שעבדו בה עובדי ומעשה רב. משום ספיקא דסוגיא דברכות, וכיון שהוכחנו דעיקר בש"ס דמשום מצוה גרידא נמי רשאי לשחרר ואפי' מצוה דדבריהם, א"כ לא תהא תקנת רגמ"ה גדולה לעמוד במקום מצוה ופשיטא דהלכה כהפוסקים דבמקום מצוה לא גזר כלל ולא חל ע"ז התקנה וממילא דא"צ להיתר דק' רבנים וכמ"ש בשם מוהר"ם פאדוה דבמקום מצוה א"צ ק"ר מה"ט: ובזה אבוא להצדיק דברי צדיק מו"ר הנצי"ב ז"ל בתשובת משיב דבר סי' ה' שהעלה נמי דבנשתטית אין מקום לק' רבנים, ושמעתי מהרהרים ומפקפקים על שהוא יצא ראשונה לפרוץ גדר שהיה מוגדר עד עתה להצריך ק' רבנים. ולמ"ש יצא כנוגה צדקו דלמה דקי"ל כהנהו פוסקים דבמקום מצוה לא גזר ממילא אין מקום להצריך ק"ר, וגם לא הוא היה הראשון אלא שכבר קדמוהו המורמ"פ והצ"צ