זקן אהרן חלק ב קכט

ועוד נ"ל דגם מפני טעם ראשון היינו מצות פ"ו לחוד נמי סגי להתיר לכו"ע, דכבר כתבתי בחבורי זקן אהרן מהדו"ק סי' ס"ג דמה שנחלקו הראשונים אם גזירת רגמ"ה נוהג במקום מצוה, היינו לענין אם נצרך ק' רבנים להתיר, דמ"ד דלא גזר דמעולם לא גזר ולא חל התקנה מעיקרו על מקום מצוה וממילא שא"צ ק' רבנים להתיר, כיון דמעולם לא נגזר ע"ז, כלום צורך בהיתר, ומ"ד דגזר סובר דמתחלה גזר אפי' במקום מצוה וחלה התקנה אלא דאפ"ה במקום שחלה התקנה מהני היתר ק' רבנים דעל דעת זה היה התקנה דלכשימצאו רבנים טעם מבורר יהא ביכולתם להתיר וכמ"ש בסוף תשובת מהר"ם מרוטנבורג שהעתיק החדר"ג בזה"ל דאין לישא שתי נשים כ"א ע"י היתר ק' רבנים כשיראו טעם מבורר להתיר ע"ש שהארכתי בזה. וכעת נ"ל להביא ראיה לזה דאיך ס"ד שגזרת רגמ"ה יהא חל אפי' במקום מצוה ושגם היתר דק' רבנים לא יועיל, ולא יהא גדול איסור דשתי נשים מאיסור דאורייתא דשחרור עבד ואפ"ה מצינו דאף במקום דרבנן אין עומד איסור זה וכעובדא דר' אלעזר בגיטין שם שלא מצא עשרה בבית הכנסת ושחרר עבדו, וכ"פ הרמב"ם פ"ט מהלכות עבדים דאפי' משום מצוה דדבריהם שרי לשחרר, הן אמנם רבים הוכיחו מש"ס דברכות דמ"ז דמשום מצוה לא שרי באמת לשחרר, דבש"ס משני התם מצוה שאני ופריך הא מצוה הבאה בעבירה הוא ומשני מצוה דרבים שאני. ומוכח להדיא דדוקא משום מצוה דרבים שרי לשחרר ולא משום מצוה דיחיד, אבל אי נימא כן א"כ יהיו סוגיות הש"ס גופי' סותרות דהא בגיטין שם סגי לי' בתירוץ דמצוה שאני ולא הוצרך למצוה דרבים, וכבר תמהו רבים על השינוי שבין הסוגיות הללו, ובחסד ד' זכיתי ליישבם בדרך אמת עפמ"ש הרשב"א בחדושיו לגיטין שם דדין זה אי משום מצוה שרי לשחרר תלוי בטעם מ"ע דלעולם בהם תעבדו, דאי נימא דהטעם הוא משום לא תחנם אז משום מצוה גרידא נמי שרי דכיון דעושה זה לצורך מצוה אין זה חנינה להעבד. משא"כ אי נימא דהטעם כפשוטו אז משום מצוה נמי אסור דהוי מצוה הבאה בעבירה, ורק משום מצוה דרבים הפקיעו חז"ל השעבוד ועיין שם שכתב דבש"ס גופי' ספוקי מספקא בטעם מצוה זאת ובסברא זאת פליגי המקשה והתרצן בברכות שם דלמאי דמתרץ שם מתחלה מצוה שאני ס"ל הטעם דלעולם תעבדו משום לא תחנם ולכן משום מצוה מותר, והמקשה שס"ד לאסור משום מצוה סובר דאין הטעם משום לא תחנם אלא כפשוטו כו' ע"ש. ולפ"ז י"ל דמה דמשני התם בתר הכי מצוה דרבים שאני, היינו לסברת המקשה דהטעם הוא כפשוטו ואפ"ה משום מצוה דרבים שרי גם לטעם זה, משא"כ סוגיא דגיטין דחזינן התם דרבינא התיר לשחרר אפי' בההוא אמתא דהו"מ להשיאה לעבדו דהוי מינטר לה נמי ואפי' אפרושי מאיסורא ליכא ואפ"ה התיר משום נטירותא יתירתא דישראל מנטר לה טפי, ואביי דאוסר היינו משום דמצי להשיאה לעבדו וליכא גם אפרושי מאיסורא הא בחציה שפחה וחב"ח דלא מצי להשיאה לעבדו שרי גם לאביי משום אפרושי מאיסורא הרי חזינן להדיא דסוגיא דגיטין פשיטא לה דמשום אפרושי מאיסורא שרי לשחרר, וזה פשיטא דמשום מצוה שעושה בעצמו יש להתיר טפי משום אפרושי לאחרים מאיסורא וכמ"ש לעיל, ומשו"ה לא פריך תו מצוה הבאה בעבירה הוא כיון דחזינן דסוגיא זאת פשיטא לה שהטעם הוא משום לא תחנם, ולטעם זה ודאי שאפי' משום מצוה גרידא נמי שרי, משא"כ בסוגיא דברכות דהמקשה שם סובר דשמא הטעם כפשוטו משו"ה פריך שפיר מצוה הבאה בעבירה הוא, והתרצן דמשני מצוה דרבים שאני לסברת המקשה הוא דמשני הכי וזה ברור. וניחא בזה מה שתמה המג"א סי' צ' והטורי אבן בחגיגה על הר"ן שכתב לטעם דלא תחנם וא"כ מאי פריך בברכות הא מצוה הבאה בעבירה הוא דהא לטעם דלא תחנם שרי במקום מצוה גרידא כיון דעושה לצורך מצוה ליכא לא תחנם, ולמ"ש ניחא דהמקשה שהקשה כן סובר באמת דהטעם כפשוטו וכמ"ש הרשב"א, אבל איה"נ למה דקי"ל טעם דלא תחנם שרי אפי' במקום מצוה גרידא ובמקום אחר הארכתי בזה, וכיון שבארנו דלדידן שרי לשחרר אפי' לצורך מצוה דדבריהם, איך אפשר דלא יהא רשאי לעבור על חדר"ג לצורך מצוה דאורייתא דפ"ו ושבת, גם אפרושי מאיסורא להציל מהרהורי עבירה, אע"כ דמ"ד דגם במקום מצוה אינו רשאי לעבור חדר"ג היינו מעצמו אבל ע"י ק' רבנים שרי וכמ"ש. וכיון שכן בנ"ד דבר ברור דאפשר להתירו אליבא דכו"ע דע"י ק' רבנים ליכא מאן דאוסר, ולטעם דהצלה מהרהורי עבירה גם ק' רבנים לא נצרך דבמקום עבירה לא גזר כלל: ומה שנסתפק מה יש להתיר טפי גט בעל כורחה או לישא אחרת. הנה ידוע מ"ש המבי"ט דיותר טוב לגרש בע"כ דבזה אינו עובר על חדר"ג אלא פעם אחד בשעת הגירושין אבל אם נושא אחרת הרי הוא עובר כל ימי חייו בכל רגע ורגע כל עוד דאגידה בי' דבעמוד והוצא קאי. ובס' מעין גנים בנמוקיו לאה"ע סי' א' כתב ראיה לסברא זו מהש"ס סוף יומא לענין אכילת איסורין דיש להתיר הקל קל תחלה וא"כ כיון דאם מגרש בע"כ אינו עושה איסור אלא בשעה שמגרש ואם נושא אחרת הוא כל ימיו בעבירה, פשיטא דיש לבחור הרע במיעוטו, ואף כי טעם דמסתבר הוא בכ"ז לא ניחא לגדולי האחרונים בזה משום דהא מפורש בתקנת רגמ"ה שאם גירשה בגט בע"כ דלא הוי גט אפי' דיעבד ואין הגט כלום כמ"ש המהר"ם מינץ והב"ש סי' קי"ט ע"ש, וכיון שהגט אינו גט ממילא הוי אגידה בי' ואינו רשאי ליקח אחרת ואם עבר ונשא אכתי עובר כל יום על החרם, וכ"כ הבית מאיר באה"ע בשו"ת שבסוף הספר על אחד שגירש אשתו בע"כ וז"ל ומעתה אחר שבררנו פסקן של הראשונים לדינא כרבא דאי עביד לא מהני בודאי ראוי לנו לילך בעקבותיהן ולפסוק בנידון מגרש בע"כ בזה"ז כרבא דלא מהני העשיה ושבעמוד והחזר קאי כקושית התוס' בנשבע שלא לגרש דהא סברת תירוצם לא שייך בזה דהא לא בדה האיסור ואין לו התרה מצד עצמותו והוא איסור תורה חדר"ג ועל בתי דינין של ישראל להורות לו שעדיין כל יום ויום עובר על החרם עד דליהדר כו' וממילא נמי כיון שאגידה בי' שעדיין בעמוד והחזר קאי א"כ עדיין באיסור נשיאת ב' נשים קאי דומיא דזקוקה ליבום כו' עכ"ל, וא"כ מה עדיפת הוא לגרש בע"כ כיון דגם בזה אם ישא אחרת עובר הוא כל יום על החרם, ונהפוך הוא דלישא אחרת עדיף דבזה לא יעבור כ"א על חרם א' דנושא ב' נשים, ואילו במגרש בע"כ יעבור על שניהם, חרם דמגרש בע"כ וגם חרם דנושא ב' נשים אם אח"כ ישא אחרת, זהו ההשגה שהשיגו האחרונים על המבי"ט, אכן לענ"ד איני מבין דברי המשיגים, דהא זה ודאי דמ"ש בתקנת רגמ"ה דאם עבר וגרש בע"כ אינו גט אפי' דיעבד, היינו כשעבר וגירש מעצמו שלא במקום מצוה ושלא עפ"י היתר ב"ד, בזה הוא דאמרי' דחדר"ג דינו כדאורייתא ואי עביד לא מהני, ובאופן זה יתפרשו כל דברי