זקן אהרן חלק ב קכח

ול"ה, ועיקר קרא דשבית שביו היינו להתיר ביאה שניה שנושא אותה לאחר שנתגיירה וא"כ לא שייך לומר הואיל ואשתרי אשתרי דהא בביאה ראשונה ליכא בה איסורא משום כנענית ע"ש, ולפ"ז ברור שבנ"ד אין שום שייכות לומר הואיל ואשתרי כו' כיון דנשתטית לא נאסרה מעיקרא, וממילא כשנתרפאת חל עליה האיסור וכהוראת הגאון מטיקטין ז"ל: ואמנם כל זה דברתי רק להצדיק הוראת הג' מטיקטין ולברר שבנ"ד לא שייך להתיר מטעם סברא הואיל ואשתרי אשתרי, אכן לדינא דעתי נוטה להתיר לו לישא אחרת אפי' כשנתרפאת עפמ"ש בברייתא דכתובות דע"ד היו בה מומין והלכה אצל רופא וריפאה אינה מקודשת וכתבו התוס' שם הטעם דבמומין נמאסת בעיניו אפי' לאחר שתתרפא, וכן פסקו כל הפוסקים, והרי דבמומין אפי' נתרפאת כלא נתרפאת דמי וכאילו השתא במומה עומדת, וכ"ש במום דנשתטית דיש עוד טעם הגון להתיר עפ"י דברי הבה"ט אה"ע סי' ל"ט סק"ט דאם היתה מצורעת קודם קדושין או שהיתה נכפה בילדותה הוי מום דיש לחוש שמא תחזור ותהא מצורעת ונכפה תחתיו ע"ש, ומום דנשתטית יש לחוש נמי שמא תחזור ותשחטה, ומעשים בכל יום דכל אלו אשר בראשם נגעם אף שיתרפא למשך קצר אבל אח"כ יחזור עוד הפעם, וכיון שמום זה עלול לחזור מאי מהני שנתרפאת לשעה, ונמצא דאפי' נתרפאת כאילו לא נתרפאת הן מטעם דמיאוס והן מטעם דיש לחוש שמא תחזור לקלקולה: ובאין עוד הנני גיסו המברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן צא ב"ה עש"ק י"א אייר תרצ"ד פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר שמואל מאיר הכהן האלענדר מו"צ בטשערנאוויץ. ע"ד שאלתו אם יש להתיר לר' יצחק שעכטער לישא אשה אחרת על אשתו הראשונה ששתי שנים אחר החתונה נשתטית ל"ע וזה שנה העשירית שנמצאת בסאנטאריום ובבתי אסף משוגעים שונים, וגם כעת נמצאת בבית משוגעים השייך למלוכה, הרופאים אומרים נואש ואין מזור לרפואתה, הבעל נתדלדל מנכסיו לרוב הוצאות רפואתה זה רבות בשנים, וגם נודע לכ"ת כי אחיה ואחיותיה היו חולים במחלה זו, וכפי הנראה שמחלה משפחיית היא, ובהיות שהבעל עודנו רך בשנים ולא קיים מצות פ"ו וגם קשה לו מאוד להיות בלא אשה ובכן שואל כ"ת אם מחמת שתי אלה, מצות פ"ו והצלה מהרהורי עבירה אפשר להתיר לו החדר"ג, ואם אפשר אם נצרך לזה ק' רבנים או לא, וגם איך יהיה עם השלשת גט, כתובה ומזונות, ומה כדאי יותר אם להתיר לישא אחרת או לגרש בע"כ: והנה לכאורה שני אלו צדדי ההיתר גם יחד, היינו קיום מצות פ"ו והצלה מעבירה, אינם מספיקים להתיר בבירור, באופן שיהא ההיתר ברור אליבא דכו"ע באין חולק, דאי משום מצות פ"ו נפלנו בפלוגתא דרבוותי, דכמה מגדולי הפוסקים סברי דרגמ"ה גזר אפי' במקום מצוה וכמ"ש המוהר"ם מינץ, לא נעלם ממני אמנם מ"ש הנו"ב מהדו"ת סי' ו' דאפי' להסוברים דבמקום מנוה גזר מ"מ במקום עבירה כבהך דנשתטית שאי"א לדור עמה כדרך אישות וכל ימיו בהרהור עבירה בכה"ג כו"ע מודים דרגמ"ה לא גזר, ולא רק רשאי אלא מחויב לישא אחרת בכדי להנצל מן האיסורים דבכדי לאפרושי מאיסורא עדיף ממקום מצוה ע"ש, ואם שכדבריו כתבו נמי הרשב"א, רבני צרפת, הרא"ש והריטב"א, בכ"ז הדברים צריכים ביאור, דלכאורה יש להשיב על דבריהם דלאפרושי מאיסור עדיף ממקום מצוה, מהש"ס דגיטין דל"ח דהכי איתא התם ההיא אמתא דהוו קא מעבדי אינשי איסורא אמר אביי אי לאו דאר"י אמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה הוי כייפנא לי' למרא וכתב לה גיטא דחירותא, רבינא אמר כי הא מודה רב יהודה משום מלתא דאיסורא ופריך הש"ס ואביי משום איסורא לא והאר"ח בר קטינא מעשה באשה אחת חציה שפחה וחציה בת חורין וכפו את רבה ועשאוה בת חורין, וארנב"י מנהג הפקר נהגו בה ע"ש, והקשו המפרשים דלמה פריך על אביי מההיא אמתא דחצי שפחה וחצי בן חורין ולא פריך עליו מהא דר' אלעזר ששחרר עבדו להשלימו לעשרה, וכתבו לתרץ דע"ז הו"מ לתרץ דמצוה עדיף מאפרושי מאיסורא, ור' אלעזר דשחררו לצורך מצוה דתפלה בצבור שפיר עבד דלצורך מצוה רשאי לשחרר, אבל לא יקשה מזה על אביי דלא חש לשחרר בכדי לאפרושי מאיסורא, דזה גרע מבמקום מצוה, ובכדי לאפרושי מאיסורא לא שרינן לעבור על עשה דשחרור עבדו ע"ש, הרי דמוכח מזה דלאפרושי מאיסורא גרע ממקום מצוה, והרבה יותר שרינן לעבור על עשה כדי לקיים מצוה מכדי לאפרושי מאיסורא, וזה דלא כהנו"ב דלעיל, וממילא דגם טעם הצלה מעבירה לא יספיק לפ"ז לעבור על חדר"ג, דהשתא במקום מצוה גזר, כ"ש לצורך הצלה חן האיסור דודאי גזר, כן היה מקום לכאורה. אבל אחרי שובי נחמתי וברור בעיני דלא רק שני הטעמים הללו ביחד וכנידון דידן דאיכא תרתי מצות, פ"ו והצלה מן החטא, אלא אפי' בטעם אחד מינייהו סגי להתיר אליבא דכו"ע, וממה דסליק אפתח, דודאי דבטעם דהצלה מן עבירה אמרי' דכה"ג לא גזר רגמ"ה מעיקרו אליבא דכו"ע, וכחילוק הנו"ב דזה עדיף מבמקום מצוה דאיכא מ"ד דגזר רגמ"ה, ומה שהבאתי מההיא דגיטין דמצוה עדיף, היינו משום דאפרושי מאיסורא דהתם מיירי דמציל אחרים מן האיסור שלא יכשלו בשפחה זאת, ובהא אמרינן דמצוה עדיף שהוא עצמו מקיים, מאפרושי מאיסורא לאחרים ולכן מהא דר' אלעזר ששררר עבדו לצורך מנין עשרה לא הוי קשה על אביי שלא הסכים לשחרר האמה בכדי להציל מן האיסור דהוי שפיר מחלקינן, ר' אלעזר הא עבד בעצמו המצוה של תפלה בצבור, ולצורך קיום מצוה הוא בעצמו רשאי לחטוא בעשה דשחרור עבדו, אבל אביי שפיר עשה שלא רצה לשחרר האמה, שיחטא הוא בעשה דשחרור כדי להציל אחדים מן האיסור, זה לא אמרי' דאין אומרים חטוא בשביל שיזכו אחרים, ושפיר כתבו המפרשים דמר' אלעזר לא הו"מ להקשות על אביי, ורק מההיא אמתא חציה שפחה וחציה בת חורין דכפו את רבה לעשותה בת חורין מפני שנהגו בה מנהג הפקר, הרי דגם להציל אחרים מן האיסור נמי כפו רבה, ומזה שפיר קשה לאביי. וכל זה הוא בש"ס דגיטין אבל הכא בנשתטית דהבעל גופי' הוא דניצול מעבירה בכה"ג פשיטא דהצלה מעבירה עדיף מקיום מצוה, דתחלה סור מרע ואח"כ עשה טוב, ועולה שפיר חלוקו של הנו"ב דאפי' מ"ד שבמקום מצוה גזר אבל במקום עבירה ודאי לא גזר, ויש כח לחז"ל לבטל לאדם ממצוה בשוא"ת אבל לא להביאו לעבירה בקום ועשה וכמ"ש: